fbpx

הדו"ח של הוועד המרכזי לוועידה ה-28 של מק"י: פוליטיקה ומעמד בישראל

על הפרויקט הניאו-ליברלי ומצבו של מעמד העובדים בישראל ב-2021

הוועידה ה-28 נערכת בעת ששולטת בישראל ממשלת ימין בה שותפות גם העבודה, מרצ ורע"מ. ניהול המדיניות הכלכלית הופקד בידי בעל ההון הגזען אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו ותושב התנחלות בשטחים הפלסטיניים הכבושים. ליברמן, נאמן לדרכו, עשה שימוש במשבר כדי לקדם מדיניות חברתית וכלכלית שביסודה התקפת על הזכויות החברתיות והעמקת המגמות הניאו-ליברליות.

מדיניות זו באה לידי ביטוי בהצעת תקציב המדינה לשנים 2022-2021 ובחוק ההסדרים(שקיבלו את תמיכתן של העבודה, מרצ ורע"מ). התקציב וחוק ההסדרים, יחד עם הגידול בהוצאות הביטחון והכיבוש, פוגעים בזכויות של רוב האוכלוסייה ובייחוד בעובדים ובגמלאים.  כך ממשיך ליברמן לטפח שלוש מגמות קבועות בקפיטליזם הישראלי: מיליטריזציה של הכלכלה והפוליטיקה, הפחתת ההוצאה הציבורית וגידול בעושרם ובהשפעתם של הטייקונים.

ההוצאות הצבאיות, הכוללות גם את ההוצאות להתנחלויות ואת פירעון החובות ותשלום הריבית, בולעות כשליש מתקציב המדינה. נוסף לתקציב הצבאי, המאושר בחוק התקציב, מוקצבות במהלך השנה תוספות למימון הצבא. גם השנה ובשנה הקרובה, לפי מתווה התקציב, יגדלו ההוצאות הצבאיות והוצאות הכיבוש – על חשבון תקציבי הרווחה, החינוך, הדיור והבריאות.

הפרויקט הניאו-ליברלי רב-השנים בישראל הוביל להתחזקותן חסרת התקדים של כמה קבוצות הון, המכונות "טייקונים". קבוצות הון אלה (מקומיות וזרות), ובהן: האחים עופר, נוחי דנקנר, משפחת עזריאלי, יוסי מימן, שרי אריסון, משפחת ורטהיים וצדיק בינו, שולטות בחברות ריאליות (מוצרים ושירותים), בחברות פיננסיות (בנקים, חברות ביטוח והשקעה), ובדרך כלל גם בתקשורת (שידורי טלוויזיה, טלפונים ניידים ואינטרנט).

נמשך הפרויקט הניאו-ליברלי

השליטה של הטייקונים בהון ענק, הגדול פי כמה מהונם העצמי, הושגה באמצעות היקף אדיר של אשראי (מינוף) שקיבלו בקלות יחסית, ודרך בניית "פירמידות" – שליטה בחברות שיש להן חברות בנות, חברות נכדות וכן הלאה. הטייקונים הם הנהנים העיקריים מההפרטה המואצת של חברות ממשלתיות, לרבות חברות תשתית ושירותים ציבוריים. אף שקבוצות ההון מתחרות זו בזו, הן גם משתפות פעולה בהספקה הדדית של הון, בתיאום עמדות מול הממשלה, וביצירת מראית עין של "פעילות למען הציבור".

המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל, החל ב-1985, טיפחה את קבוצות ההון; התאימה את מדיניות המיסוי לצורכי התעשרותן; פעלה לצמצום ההתנגדות להן באמצעות דחיקת רגליהם של עובדים מאורגנים ועידוד העסקה באמצעות חברות כוח אדם, קבלנים וחוזים אישיים; צמצמה את קצבות הקיום של הביטוח הלאומי כדי לאלץ עובדים, ובעיקר עובדות, לעבוד במשרות חלקיות ובשכר נמוך; והתאימה חקיקה לאינטרסים של אותן קבוצות הון, למשל באמצעות חוק ההסדרים.

הפרויקט הכלכלי של "עידוד השוק החופשי", שטיפח את קבוצות ההון, היה גם פרויקט פוליטי אליו נרתמו כל מפלגות הממסד שהיו שותפות בממשלות. לכן הוא גם לווה במסע נמרץ של שטיפת מוח של הציבור הישראלי, שהעלה על נס את "ראשי המשק" ואת תרומתם לכלכלה והוקיע את "הוועדים הגדולים" ואת מדינת הרווחה, אשר "מטפחת בטלנים ופרזיטים". פרויקט פוליטי זה הוא אחד הביטויים העיקריים לשותפות הון ושלטון, או לייתר דיוק של ההון שבשלטון.

השילוב הקיים בין הבנקים הגדולים, החברות הפיננסיות, התקשורת והטייקונים מעלה כל העת את רמת הריכוזיות במשק הישראלי. לפי נתונים רשמיים, אחוז בודד מהעסקים בישראל אחראי למחצית התוצר העסקי בארץ.

על מעמד העובדים ב-2021

מעמד העובדים הוא הכוח החברתי הגדול במדינת ישראל: הוא מונה כ-4 מיליון שכירים מתוך אוכלוסייה של כ-10 מיליון תושבים. הוא כולל נשים וגברים, יהודים וערבים. בעשורים האחרונים הוא קיבל אופי של "מעמד עובדים רב-לאומי", המורכב גם ממהגרי עבודה (עובדים זרים) מעשרות מדינות וממבקשי מקלט – רובם ככולם מאפריקה. למרבית עובדי ההיי-טק, העובדים הערבים ומהגרי עבודה, המהווים יחד כ-40% ממעמד העובדים, מכנה משותף: הם אינם מאורגנים, וההסתדרות אינה עוסקת בארגונם או בהגנה על זכויותיהם, וזאת בניגוד למדיניות של איגודים מקצועיים במדינות אחרות.

בשנים האחרונות חלו תמורות בהרכב הענפי של העובדים: נמשכת הירידה במספר העובדים בחקלאות ובתעשייה המסורתית, ולעומתה עלה מספר המועסקים בענפי השירותים העסקיים והציבוריים ובחברות של טכנולוגיה עילית.

מאז 1985 גרם המשטר הניאו-ליברלי להתרוששותן של קבוצות במעמד העובדים, ובייחוד בקרב עובדי התעשיות המסורתיות והשירותים; לירידה חריפה במספר העובדים המאורגנים באיגודים מקצועיים; ולפיצול מעמד העובדים בכללותו, ואפילו במסגרת אותו מקום עבודה (ברכבת ישראל, שבבעלות המדינה, ובאוניברסיטאות ישנן חמש צורות שונות של העסקת עובדים). התפתחויות אלה החלישו את מעמד העובדים ובו בזמן העמיקו את ניצול העובדים והגדילו את רווחי המעסיקים, ובייחוד התאגידים הזרים.

בעשור האחרון, בייחוד מאז המחאה החברתית ההמונית בקיץ 2011, התעורר גל מחודש של התארגנות עובדים: הוקמו ועדי עובדים ונוהלה מערכה על עצם הזכות להתארגן ולעבוד במסגרת הסכם קיבוצי. בשנים האחרונות קיימת מגמה ברורה של ירידה במספר השביתות, אך גדל בהתמדה מספר העובדים המכריזים סכסוך עבודה על רקע התארגנותם ומאבקם למען הסכם קיבוצי. העובדים מתארגנים בכל המסגרות המעמדיות הקיימות ובייחוד בהסתדרות הכללית ובכוח לעובדים.

שלושת המכשולים העיקריים הקיימים בפני שינוי יחסי הכוחות המעמדיים הקיימים בישראל הם: מספר השכירים המאורגנים בארגוני עובדים נותר נמוך (כרבע מכלל העובדים); הארגון הגדול, ההסתדרות הכללית, שותף למדיניות הניאו-ליברלית של הממשלות ובעלי ההון; והפיצול בין ארגוני העובדים.

 

 

מאבק העובדות הסוציאליות, דצמבר 2018 (צילום: איגוד העובדים הסוציאליים)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן