‘דוניא’ היא סיפורנו: בעקבות ספרו של העיתונאי והסופר עודה בשאראת

“דוניא” בערבית פירושה עולם. זה גם שם של אישה וגם שם של רומן מאת הסופר עודה בשאראת על העולם שבו אנו, האזרחים הערבים בישראל, חיים.  על כן שמחתי מאוד כאשר הרומן “דוניא” יצא לאור בעברית (2019, עם עובד). הספר מספק לקורא העברי הזדמנות להכיר לעומק את ההווי של הערבים בישראל. זה קול פנימי אותנטי העולה ממעמקי חברה בתקופה היסטורית סוערת בחייה.

הרומן מצייר את פרטי החיים בדקדקנות, באמצעות דמויות ואירועים מקומיים הנעים כשרשרת המסתעפת לכיוונים שונים, חוצה מקומות וזמנים. עלילת הספר מתחילה באירועי הנכבה ונמשכת עד ימינו.  מסע  כבד, עמוס ומיוסר זה מקיף את תקופת הממשל הצבאי, את מלחמת יוני 1967, את יום האדמה ואירועים בולטים אחרים.

הסופר בשאראת הצליח לצייר תמונות המתארות בדייקנות רבה את חיינו ומצבנו כאן. הוא החיה את  גיבורי הרומן שלו והניעם ממצבם הפסיבי והסטטי למצבים פעילים ודינמיים יותר. אלה מצבים המציגים את סבך המורכבות של כלל מערכות היחסים בחברה הערבית בארץ, במישורי החיים השונים. בשאראת הצליח להבליט גם את העמדות, הערכים, הדעות והרגשות: אופטימיות, פסיביות, אושר, סבלנות, סובלנות, תקווה, ייאוש, אמונות טפלות,  נאורות, יצירתיות,  ערנות ואדישות. כלומר מערבולת של ניגודים, סתירות ותהיות על משמעות החיים בעבר, בהווה ובעתיד.

הספר חושף את המצב החצוי והמכאיב שנקלעו אליו בני עמנו הערבי הפלסטיני שנשארו במולדתם לאחר ״אלהג׳יג׳״ (ההגירה הכפויה) ב-1948: ״הרי ממילא סבורים אחינו במדינות ערב שעצם הישארותנו בבתינו ובמולדתנו הוא בגידה. אנחנו חיים בין הפטיש לסדן! הציונים לא רוצים אותנו כאן, והלאומנים הערבים לא רוצים שנישאר בארצנו. אלה מכנים אותנו גיס חמישי, ואלה אומרים עלינו בוגדים!”.

הרומן מזקק את הטרגדיה של ההרס והגירוש, ואת הפיכת היישובים הערבים בארץ לשארית מקום, לשארית קהילה ואדמה. הטרגדיה של כפר זתוניא הדמיוני, שמייצג את הכפר הערבי בישראל, מעוררת את זיכרון הקורא שחי את התקופה ומחזירה אותו לסיפורים הכואבים של העקירה, ״אלהג׳יג׳״.

בשאראת נע ברומן זה בוורידים ובעורקים של זתוניא. הרומן הוא ריאליסטי, אמיץ וביקורתי מאוד ביחס לחברה הערבית. הוא חושף את תחלואיה, כמו היחס המבזה לאישה והנפוטיזם במועצות המקומיות, וגם מתייחס לתופעות חברתיות כמו הפריחה במעשי הכישוף והקריאה בספלי הקפה לחיזוי העתיד. הוא מדגיש קשיים פוליטיים, כמו האימה מפני ועדת התכנון והבניה, הקנסות הגבוהים והריסת הבתים, ומתאר את משתפי הפעולה עם השב”כ שיוצרים אווירה של פחד בקרב הנוער הערבי: “ששש! גם לקיר יש אוזניים!”

הרומן מציג גם את היחס המתנשא שחוו העקורים הערבים מצד בני עמם שנשארו בכפריהם, וראייתם כאנשים חסרי שורשים, שלא כדאי לבוא עמם בקשרי נישואים. עם זאת, הוא מציג גם את האמפתיה והסולידריות הנפלאה שהפגינו אלה שקלטו את העקורים בבתיהם, בכנסיותיהם ובמסגדיהם, והשתתפו בסבלם ובמרירותם.

בשאראת מתאר את המסע המר והמפרך, בימים הקשים ההם, בחיפוש אחרי מקומות עבודה בערים היהודיות השכנות אשר קמו על אדמותיהם של כפרים ערביים – קיימים או הרוסים. מסע כואב זה העמיק את פצעם של אנשים שעדיין לא עיכלו את האסון שנפל בחלקם.

הסופר מפתיע ביכולתו המרשימה לצייר את סבלם של הפועלים הערבים בימים ההם, בדרכם למשרדי המושל הצבאי, על מנת לקבל אישורי תנועה ועבודה. הוא מתאר את חייהם הקשים של הפועלים בפרדסים של היהודים במרכז הארץ. כך גם לגבי עבודתן של הנשים הצעירות במפעלים בערים היהודיות.

בשאראת מעשיר את הסיפור בציטוטים ובפתגמים עממיים, כגון: “פשוט רגליך כמידת המיטה”. עוד מעשירים את הספר המאכלים הערביים העממיים: “חצילים בטחינה, כרובית בטחינה, עגבניות בטחינה, סלט חצילים, תבּולה, סלט טורקי, פשטידת בשר נא ובורגול, פשטידת בשר ובצל, קובּה, לַבַּנֶה בשום ופלפל, ולַבַּנֶה עם מלפפונים.”

מנגד אפשר למצוא בספר את השפעת החברה היהודית על החברה הערבית, לדוגמא: בשימוש במושגים מהשפה העברית במהלך שיחה בערבית (במושגים כמו “איחוד תיקים”, “מקצועי”, “סולל בונה” ועוד).

הסופר מאפשר לגיבורת יצירתו דוניא לברוח ממולדתה מתוך ייאוש: “וכאשר שמעה מפי מכרים דיבורים על כך שהממשלה רוצה לסלק את הערבים מן הארץ, החליטה שאין לה כל עניין להישאר, לא היא ולא ילדיה, שבויים בסבך הסכסוך הזה. אני רוצה לחיות את החיים שלי, לא לחיות באובססיה של הקונפליקט, אמרה לעצמה.” ובמקום אחר: “דוניא הרהרה בעצב על מי שהחיים הופכים אותם לבעיה מתמדת לכל ימי חייהם. היא עצמה לא רצתה להיהפך לבעיה. היא תקבע בכוחות עצמה את גורלה”.

כאן מעלה הסופר שאלה פתוחה: האם מצבים קשים ומייאשים מצדיקים בריחה מהמקום, מהמולדת? בריחתה של דוניא עלולה לעודד את הנוער הערבי לעזוב את מולדתו ולחפש מחייה ופרנסה בחו”ל. האם בריחה היא הדרך להיחלץ ממצבים קשים ובלתי נסבלים? האם אין בכך משום שלילת המאבק וקידוש הפסיביות?

אך גיבורו השני של הרומן, סאלם דרוויש, אינו מתייאש. הוא מעורר בתושבי זתוניא תקווה באומרו: ״אנו לא נחכה לאדם שיציל אותנו, התבונה שלנו היא אשר תציל אותנו״, ובראייה זו הוא משפיע גם על דוניא.

בספר אפשר לחוש את עוצמת ההערכה והאהבה שהסופר בשאראת רוחש לבני עמו ולמולדתו. יצירה נפלאה זו מאתגרת ומעוררת את הקריאה. “דוניא” היא סיפור מעניין ועשיר טבול בהומור, שבאמצעותו יכול גם הקורא היהודי בישראל להתוודע לאלה החיים בצדו.