fbpx

המניפסט הפופוליסטי: על ספרו החדש של גדי טאוב 'ניידים ונייחים'

הספר מכיל שלל טיעונים מופרכים ומוזרויות, אך מבין השורות עולה חזונו של טאוב: שימור הסדר הקפיטליסטי

כמקובל אצל כל דמגוג בעל כישורים, גם ספרו האחרון של הדמגוג הפופוליסטי גדי טאוב "ניידים ונייחים: מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית" (הוצאת סלע מאיר, 2020), מציג את משנתו על מצע של עובדות שיש לגביהן הסכמה רחבה. הגל הפופוליסטי, השוטף את העולם הדמוקרטי בעשור או שניים האחרונים, ניזון מההרס החברתי-כלכלי שהמיט הניאו-ליברליזם על חברות רבות. הגלובליזציה הניאו-ליברלית גרמה להעברה מאסיבית של מקומות עבודה בתעשייה המסורתית מהמערב אל  "הדרום  הגלובלי" (העולם השלישי לשעבר), ובאופן פרדוקסלי לכאורה – גם להגירה נרחבת משם אל ארצות המערב. זאת, נוסף לאסונות פוליטיים כמו הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 שהולידה אי-יציבות הרסנית בחלק גדול של המזרח התיכון; ועל כך בהמשך.

הניאו-ליברליזם הוא אכן מעשי ידיהן של ה"אליטות" ("הניידים"), אותן מתאר הפופוליזם כאויב הגדול של "העם" ("הנייחים"); ואכן ערערה הגלובליזציה את הביטחון הכלכלי, התרבותי, ולעיתים גם הפיסי של שכבות נרחבות בתחתית הסולם החברתי-כלכלי. על בסיס עובדות אלה, ביישומן לישראל, מבקש טאוב לטעון כי ה"אליטות" הליברליות הישראליות, ובראשן האליטה המשפטית, חותרות לחסל את מדינת הלאום היהודית, לשלול את ריבונות העם ולבטל את הדמוקרטיה. לא פחות.

הספר איננו ספר אקדמי, כי אם מניפסט פוליטי, הנקרא כקטלוג של טענות פופוליסטיות מן העולם הרחב, מותאמות לישראל: מבקשי המקלט האפריקאים ("מסתננים" בלשונו של טאוב) הם הגילוי הישראלי של בעיית ההגירה לאירופה, המאיימת לדבריו להפוך את היבשת מוסלמית; האליטות הליברליות ה"ניידות" הן קוסמופוליטיות וחסרות שורשים ועל כן מתעבות את הייחודיות הלאומית, בזות לעם הקשור לארצו, מדינתו ותרבותו הלאומית, ומבקשות להקים מדינה אחת כלל-עולמית שבה ה"משילות" הביורוקרטית תחליף את הפוליטיקה הדמוקרטית; ה"תקינות הפוליטית", בסיוע הפוסט-מודרניזם והרב-תרבותיות, מוסיף טאוב, הולידה את פוליטיקת הזהויות, עיקרה את מושג האמת מכל תוכן, העניקה לגיטימציה לאנטישמיות, ובתגובה הובילה להצבעה לדונלד טראמפ. אולם, כמו הפופוליזם באופן כללי, בדרכו אל השורה התחתונה המופרכת עובר טאוב דרך כמה תחנות שאינן מנותקות לגמרי מהמציאות:

המתח בין ליברליזם ודמוקרטיה. הליברליזם הבורגני מראשיתו ועד למאה העשרים התייחס בחשדנות רבה לרעיון הדמוקרטי. החשש מ"עריצות הרוב" – האפשרות שמעמד הפועלים חסר הקניין יבטל בכוח הרוב הדמוקרטי את זכות הקניין הפרטי – היה מאפיין מהותי של הליברליזם. החשש הזה ננטש והליברליזם אימץ את הדמוקרטיה, רק כאשר התברר שבעזרת הבניית התודעה – מה שאנטוניו גראמשי כינה "הגמוניה תרבותית" – אפשר להוציא את זכות הקניין הפרטי אל מחוץ לתחומי השיח הפוליטי הלגיטימי ולכונן אותה כזכות טבעית שאינה ניתנת להזרה. מאז ועד היום, כאשר אומרים "דמוקרטיה" מתכוונים למעשה לדמוקרטיה ליברלית, או "מהותית" – ביטוי שטאוב מייחס לאהרן ברק. אולם מי שטבע אותו היה הסוציולוג יונתן שפירא על מנת להבחין בין דמוקרטיה ליברלית – שלטון הרוב המוגבל על ידי זכויות הפרט והמיעוט – לבין דמוקרטיה רובנית, שהיא פרוצדורלית גרידא. לפי טאוב, השימוש במושג "דמוקרטיה מהותית" מבטא את "התנגדותו היסודית והעקבית [של בית המשפט העליון] לדמוקרטיה" (עמ' 96).

ליברליזציה והעצמת שומרי הסף. תהליך הליברליזציה הכלכלית בישראל, שראשיתו בתוכנית החירום לייצוב המשק (1985), כלל בתוכו גם העברת סמכויות מהכנסת אל מוסדות שומרי סף ליברליים. לא רק בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה, עליהם, כצפוי, מתגולל טאוב, אלא גם בנק ישראל, מבקר המדינה, ובראש ובראשונה אגף התקציבים באוצר (ה"פוגלים" בלשונו של יצחק רבין), באמצעות הכלי השערורייתי הקרוי "חוק ההסדרים". כפי שצוין כבר לא אחת (בין היתר בידי כותב שורות אלה), העצמת שומרי הסף אכן נועדה להגביל את יכולתם של נפגעי הליברליזציה הכלכלית להיאבק נגדה באמצעים דמוקרטיים.

ניאו ליברליזם ורב-תרבותיות אכן באו לעולם כשהם כרוכים זה בזו, אולם לא, כפי שטוען טאוב, על מנת לפורר את מדינת הלאום מלמעלה ומלמטה במהלך משולב. הוגה הדעות הרב-תרבותי הראשון, הקנדי וויל קימליקה, ביקש דווקא  לשמר את מדינת הלאום הקנדית נגד הכוחות הבדלניים בקוויבק שביקשו לפרוש ממנה. הגישה הרב-תרבותית להסדרת היחסים האתניים במדינות רב-אתניות (כלומר, כמעט כל מדינות העולם) אומצה במקומות רבים במקום "כור ההיתוך" כדרך להביא לשילוב מיעוטים אתניים בחברת הרוב. (השאלה, האם כור ההיתוך נכשל בגלל חוסר רצונם של המיעוטים להינתך או בגלל חוסר רצונו של הרוב לקבל אותם לתוכו, חורגת מתחומי רשימת ביקורת זו). פוליטיקת הזהויות המפוררת צמחה בשל כישלונה של הגישה הרב-תרבותית, לא בשל הצלחתה.

החסך הדמוקרטי. הגלובליזציה בכלל, והגלובליזציה הניאו-ליברלית בפרט, אכן העבירו את מוקד קבלת ההחלטות במידה רבה מהמדינה הריבונית הדמוקרטית לתאגידים רב-לאומיים ולגופים בינלאומיים בלתי נבחרים, או נבחרים למחצה – הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית, האיחוד האירופי. ביטוי סמלי לכך התרחש בעת המשבר הכלכלי העמוק ביוון ב-2012, כאשר מפגינים שרפו בניין באתונה ששימש בזמנו את הגסטאפו בתגובה לקיצוצים האכזריים שכפה האיחוד האירופי, ולמעשה גרמניה, על הממשלה היוונית. בבריטניה הוביל מסע פופוליסטי נגד האיחוד האירופי תחת הסיסמה של שיקום ריבונות העם לפרישתה מהאיחוד.

ההדרה הכפולה

בהגדה לפסח מעוגנת התפיסה, כי בהעדר צדק מדיני לא ניתן להשתית צדק חברתי. אולם הפופוליזם הימני משתמש בהגדה של פסח כמכשיר רטורי של גיוס פוליטי המתבסס על הדרה כפולה, חיצונית ופנימית, של "אנחנו והם". הקריטריון להדרה החיצונית הוא שיוכי – לאומי, אתני, דתי, ואילו הקריטריון להדרה הפנימית הוא מעמדי – "העם" מול "האליטה", או אפילו פוליטי – "השמאל שכח איך להיות יהודי". למרבה הפלא, האויב החיצוני במשנתו של טאוב איננו הפלסטינים, כי אם ה"מסתננים" מאפריקה, כ-30 אלף במספר, או 0.3% מתושבי המדינה, שמאז 2013 אינם מגיעים יותר בשל הגדר שנבנתה בגבול סיני. מדוע לא הפלסטינים? יש להניח שטאוב העדיף להימנע משאלות לא נעימות שהיו עולות אילו ליהק את הפלסטינים לתפקיד האויב החיצוני של יהודי ישראל. בנוסף, דיון בשאלה הפלסטינית היה מקלקל את ההקבלה לפופוליזם במדינות המערב, בהן סוגיות של קולוניאליזם וכיבוש אינן עומדות על סדר היום. אולם אל דאגה, הפלסטינים יופיעו בהמשך, כאשר יגיע טאוב לדיון באנטישמיות בארה"ב ולתגובתם הרפה, לשיטתו, של הארגונים היהודיים האמריקאיים למה שהוא מכנה האנטישמיות המוסלמית.

האויב הפנימי, כאמור אצל טאוב, הוא האליטה המשפטית ובראשה, איך לא, אהרן ברק. הפרק המשמעותי בספר הוא זה העוסק במערכת המשפט. טאוב מהדהד בפרק את קריאת הקרב של הימין הישראלי לגווניו נגד מערכת המשפט – מדניאל פרידמן עד השר אריה דרעי, מח"כ בצלאל סמוטריץ' עד השר אמיר אוחנה. הטיעון המרכזי של אסכולה זו הוא כי בהנהגת מאיר שמגר ואהרן ברק, נטל לעצמו בית המשפט העליון, באמצו את האקטיביזם השיפוטי, סמכויות לא-לו וחדר לתחומי חיים שאין לו מקום בהם ("משפטיזציה"). בכך טוען טאוב, הסיג בית המשפט העליון את גבולה של הכנסת, המשכן המוסדי של ריבונות העם. הסגת גבול זאת עלתה מדרגה בעקבות "המהפכה החוקתית" שראשיתה בחקיקת שני חוקי היסוד ב-1992: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. על פי גרסתו של טאוב, בפסק דין בנק המזרחי (1995), בו יישם לראשונה בית המשפט העליון את הסמכות למתוח ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית של הכנסת, הציב בית המשפט את עצמו כריבון במקום העם. לפי טאוב, הצעד האחרון, בינתיים, בתהליך הסגת הגבול הוא נכונותו של בג"צ להפעיל ביקורת שיפוטית על חוק הלאום, שהוא חוק יסוד ועל כן ניתן לבקר אותו רק לפי "עקרונות היסוד של השיטה" (מושג אותו דוחה טאוב בשצף קצף).

הזיהוי המיידי של רצון העם עם מעשה החקיקה (רק כאשר לפופוליסטים יש רוב במוסד המחוקק, כמובן), ועל כן תפיסת הביקורת השיפוטית על החקיקה כפגיעה בריבונות העם, נראה כמובן מאליו, אבל יש לבחון אותו יותר לעומק. נבחרי הציבור המאיישים את המוסד המחוקק ניצבים בפני בוחריהם בדרך כלל רק אחת לכמה שנים. במהלך תקופת כהונתם פועלים הנבחרים לפי שיקול דעתם והבנתם את האינטרס הציבורי, במקרה הטוב, ולפי לחצים של לוביסטים למיניהם, במקרה הגרוע יותר.

כאשר בית משפט חוקתי, בג"צ במקרה הישראלי, מעביר ביקורת על מעשי החקיקה הוא עושה זאת על סמך החוקה, האמורה לבטא את רצון העם ברגע כינונה, ובמקרה הישראלי – על סמך חוקי היסוד אותם חוקקה הכנסת עצמה. מובן שאת החוקה יש לפרש על מנת להתאימה למקרה הנידון, ואת זאת אמורים השופטים לעשות על סמך "עקרונות היסוד של השיטה" כפי שהם מבינים אותם.

האם עקרונות היסוד של השיטה בהכרח מבטאים את רצון העם פחות מאשר פעולותיהן של הרשויות הנבחרות, פעולות שהן במקרים רבים תוצאה של אינטרסים רגעיים, פשרות פוליטיות, עסקאות פוליטיות כשרות ופחות כשרות? האם, למשל, הימנעות הממשלה, שהיא מעין הוועד הפועל של הכנסת, מאכיפת תקנות הקורונה במגזר החרדי משקפת יותר נאמנה את רצון העם מאשר החלטה היפותטית של בג"צ שהייתה מחייבת את הממשלה לבצע אכיפה כזאת בשם עקרון השוויון בפני החוק, שהוא מעקרונות היסוד של השיטה?

בין טיעונים מופרכים למוזרויות

מעבר לטיעונים מופרכים, אך כאלה שיש להם ביסוס כלשהו במציאות, בספרו של טאוב לא חסרות גם מוזרויות. מתוך 205 עמודי טקסט העוסקים בשאלות גדולות כמו דמוקרטיה, ליברליזם, ריבונות ולאומיות, מוקדשים לא פחות מעשרה עמודים שלמים לפועלו של אדם אחד – יגאל כרמון. כרמון, איש מודיעין לשעבר, הקים את מכון ממר"י, העוקב אחר התקשורת הערבית על מנת לגלות בה הסתה אנטי-ישראלית ואנטישמית.

אם אהרן ברק הוא הנבל בסיפור של טאוב, כרמון הוא הגיבור הטרגי. עיקר הדיון עוסק בתסכולו של כרמון מכך שהארגונים היהודיים המרכזיים בארה"ב – ועידת הנשיאים, הליגה נגד השמצה וכו' – נמנעו מלסייע לו בהפצת אזהרותיו מפני "הסכנה המוסלמית" האורבת ליהודים באמריקה ולארה"ב כולה. טאוב מודה שהאוכלוסייה המוסלמית בארה"ב מונה קצת יותר מאחוז אחד בלבד, אבל אין לו ולכרמון ספק שהיא מהווה סכנה כה קיומית לחיים היהודיים שם, עד שיהודים יאלצו בקרוב להסתיר את כיפותיהם (עמ' 202). הוא מודה גם שהתקפות טרור על מוסדות יהודיים בארה"ב הונעו עד עתה רק בידי "האנטישמיות הימנית הקיצונית", אבל טוען שלמרות זאת "הסכנה לעתידם של יהודי … [ארה"ב] מן הצד השני של הקשת הפוליטית חמורה בכמה סדרי גודל" (עמ' 189).

במסגרת דיון זה טאוב גם מגדיר את דונלד טראמפ "הנשיא הפילושמי ביותר בתולדות ארה"ב" (203).  זה אותו דונלד טראמפ שנמנע מלגנות כל גילוי של אלימות ימנית גזענית ושאמר כי בקרב המפגינים הימניים הקיצוניים בשרלוטסוויל, וירג'יניה, שצעדו באוגוסט 2017 עם צלבי קרס וקראו "Jews will not replace us" היו גם "אנשים טובים". (יצוין שראש עיריית שרלוטסוויל באותה תקופה היה יהודי, וההפגנה נועדה למנוע את הסרת פסלו של הגנרל הדרומי במלחמת האזרחים, רוברט אי. לי, מפארק קטן במרכז העיר). למזלו של טאוב, ספרו התפרסם לפני שטראמפ שיסה את חסידיו נגד הקונגרס, משכן הדמוקרטיה וריבונות העם בארה"ב, על מנת להפוך על פיהן את תוצאות הבחירות לנשיאות.

ניגודו של טראמפ הפילושמי הוא, כצפוי, הנשיא לשעבר אובמה, שתחת ממשלו קיבלה "האנטישמיות של השמאל" לגיטימציה. לפי טאוב, מדיניות החוץ של אובמה, כפי שבוטאה בנאומו המפורסם בקהיר ביוני 2009, התבססה על הרעיון כי "בחסות הכבוד לתרבותו של האחר … [יש לקבל בסלחנות] פונדמנטליזם דתי, שוביניזם אלים, טרור פוליטי או גזעני ואף הצהרות גורפות על הצורך להרוס את המערב כולו" (עמ' 46). מדיניות זו של אובמה, ולא הפלישה האמריקאית לעיראק ב- 2003, היא שאחראית, לדברי טאוב, להתמוטטות הסדר החברתי והמדינתי בעיראק ובסוריה על תוצאותיה המזוויעות.

על החזון הפופוליסטי

יחד עם יורם חזוני, טאוב הוא הדובר האינטלקטואלי הבולט של הפופוליזם הימני בישראל. מהו החזון של אותו פופוליזם? מהספר לא ניתן ללמוד על כך, בין היתר מכיוון שאחרי קטלוג הדעות המוצג בו אין פרק סיכום שיציג בצורה קוהרנטית את הטוב והרצוי לדעת המחבר. על כן את חזונו של טאוב יש לנסות לחלץ מבין השורות.

מבחינה כלכלית, כפי שציין כבר מני מאוטנר ("הארץ", 26 בפברואר 2021), טאוב, שמקור ההשראה שלו הוא הימין הפופוליסטי האמריקאי, איננו תוקף את מפעלן המשמעותי וההרסני ביותר של האליטות, הישראליות והאמריקאיות – הניאו-ליברליזם – אלא מתאר אותו כ"הצלחה כלכלית" (עמ' 14). הפרדוקס הוא שהפופוליזם הימני (או האתנו-לאומי) ניזון מבחינה פוליטית מהמצוקות שהביא הניאו-ליברליזם, ושעליהן הוא מוחה ובצדק, אך מבלי לבקר את הפרויקט הניאו-ליברלי עצמו – הפרטה, הורדת מיסים, קיצוץ בתקציבי הרווחה (אך לא בתקציב הצבאי), דה-רגולציה, שבירת האיגודים המקצועיים. כך, במסווה של דאגה ל"עם", הפופוליזם מקדם למעשה את האינטרסים הכלכליים של האליטה.

מבחינה מדינית, מתוך הלאו של טאוב שומעים את ההן: יש לשקם את הלאומיות היהודית בישראל, כלומר את ריבונות העם (היהודי), באמצעות ריסון מערכת המשפט וארגוני זכויות האדם והתנערות מערכיה האוניברסליים של האליטה ה"ניידת". לגבי השאלה הפוליטית הקרדינלית העומדת בפני ישראל – שאלת גבולותיה הטריטוריאליים של המדינה – חוץ מהתייחסות אגבית ל"שקרי אוסלו" לא ניתן להבין מהי עמדתו של המחבר: ארץ ישראל השלמה, תוכנית אלון, תוכנית שרון, עסקת המאה של טראמפ? זאת ככל הנראה הסיבה לכך שלא הפלסטינים אלא ה"מסתננים" מוצגים כאויב החיצוני המאיים על ישראל. אילו היו הפלסטינים האויב החיצוני, אי אפשר היה להימנע מדיון בשאלת עתיד היחסים איתם. אבל הפופוליזם, כפי שציינו רבים מחוקריו, איננו אידיאולוגיה סדורה אלא אסטרטגיה רטורית של גיוס פוליטי לשם השגת עוצמה. עבור מי מבקש טאוב לגייס את ה"נייחים"? את התשובה לשאלה הזאת אותיר לקורא לחפש בספר עצמו. רמז: מטרתו להשאיר את הסדר הקפיטליסטי על כנו.

 

 

 

ד"ר גדי טאוב בכנס של השבועון "מקור ראשון" (צילום: דף הפייסבוק של גדי טאוב)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן