בניגוד לטענות משרד האוצר והשר ליברמן: יבוא מזון לא יפחית את המחירים לצרכן

בתחרות בין הטייקונים, המשקיעים הגדולים והמונופולים על הרווחים בענף המזון, משלמים הצרכנים והחקלאים הקטנים את המחיר. מהן הסיבות האמיתיות למחירים המופרזים של מוצרי המזון? מה נדרש להורדת המחירים ויוקר המחיה?

שר האוצר אביגדור ליברמן פיזר כמה הצהרות על כוונתו לפתוח את השווקים במטרה להרחיב את יבוא מוצרי המזון מחו”ל. להצהרות האחרונות הצטרף גם שר החקלאות ממפלגתו, עודד פורר. לטענתם, פתיחת השווקים לייבוא מוצרים חקלאיים תוזיל את מחירי המזון, ובמיוחד את מחירי הפירות והירקות שעולים בקצב מבהיל. אך האם יבוא באמת יוריד מחירים? האם אנו עומדים אכן מול תחרות בין טייקונים?

הכלכלה בישראל כפופה למונופולים גדולים. במקרים מסוימים, קטגוריית מוצרים אחת כפופה לכמה מונופולים מנקודת הייצור ועד שהיא מגיעה לסל הקניות של הצרכן, שמשלם את המחיר המתבטא ביוקר המחיה. מצב עניינים זה מעמיד את העניים ואת השכבות המוחלשות במצב בלתי אפשרי, כיוון שמחירי המוצרים החקלאיים יקרים מאוד. במקרים רבים רוכשים משקי בית פחות מכפי צורכם.

שרשרת המונופולים מתחילה בחוות היצרנים. כמה מן החוות שייכות לחברות גדולות. בחוות אחרות, משקיעים גדולים קונים את היבולים לפני שהם מבשילים, במחירים נמוכים בדרך כלל, ומותירים לחקלאי רווח קטן מאוד. המונופול השני הוא בשלב השיווק: ברוב המקרים רשתות שיווק גדולות הן אלה ששולטות באריזה ובמכירת התוצר לקמעונאים. במקרים מסוימים, החברה השולטת בייצור מנהלת גם את השיווק דרך חברות בת. השלב השלישי בשרשרת המונופולים הוא רשתות המסחר הגדולות, המתאמות את מחירי המוצרים עם החברות המייצרות. בכל אחד מהשלבים הללו מצטברים רווחים בכיסיהם של בעלי החברות על חשבון הצרכן, שעוזב את החנות המום כאשר הוא רואה את החשבון, או לאחר שקנה פחות מכפי צרכיו הביתיים.

פתיחת השוק: מי ירוויח ומי יפגע

במשך שנים רבות נשמעים בזירה הציבורית קולות הקוראים לפתיחת שוק המזון לייבוא ולהענקת רישיונות נוספים לייבוא מוצר יחיד, במטרה לפרק את המונופולים בתחום המזון על כל ענפיו: בשר, חלב, ירקות ופירות. לעתים קרובות נשמעות זעקות אלה בעיתונות הכלכלית המצויה בבעלות טייקונים. הציבור ברובו רחוק מטענות אלה, כי כל עלילת הייבוא מתחילה ממשקיעים גדולים שרוצים את חלקם בעוגת הרווחים.

בהודעתם של השרים ליברמן ופורר בדבר הרחבת הייבוא נטען כי הדבר יחסוך לכל משפחה 820 שקל בממוצע מדי שנה, וכי היבוא יניב 2.7 מיליארד שקל לקופת המדינה. עוד הבטיחו ב”ישראל ביתנו” כי החקלאים בארץ יקבלו סובסידיות מהאוצר בסך כשני מיליארד שקל. אך לא ברור מה המקור התקציבי לכך ואם תמיכה זו תלויה בהכנסות לקופת המדינה כתוצרה מהייבוא.

מה שנעדר מהנתונים הנוצצים האלה הם עשרות אלפי עובדים במגזר החקלאי. עובדים אלה יהיו הקורבנות הראשונים כאשר הכנסות הייצור החקלאי המקומי ייפגעו, ורבים מהם ימצאו עצמם מובטלים.

מה דרוש להורדת מחירים?

ראשית, על הממשלה להנהיג מדיניות כמו זו הקיימת במדינות רבות בעולם באמצעות ביטול מס הרכישה (מס ערך מוסף) על מוצרי מזון בסיסיים, או להנמיכו מהשיעור הקיים של 17%. אין די בפטור הקיים לירקות ולפירות.

שנית, יש לתמוך בחקלאים קטנים ולא להכפיף אותם למונופולים של חברות גדולות כמו אלה הפועלות בענף החלב. יש להקל על חקלאים קטנים לשווק את תוצרתם באופן ישיר, תוך הקפדה על התנאים הבריאותיים הנדרשים.

שלישית, יש להפחית את עלות הכשרות והנפקת תעודות הכשרות. דרישת הכשרות תורמת לכך שמחירי המזון בארץ יקרים ב-20% בהשוואה לממוצע בשווקים הבינלאומיים (ומחירי הבשר ב-30%)! גם אם לאוכל שאנו קונים אין תעודת כשרות, מחירו מושפע מממוצע מחירי המזון הכשר.

הצעתה של הממשלה הנוכחית לשבור את המונופול על הנפקות תעודות הכשרות אינה מבטיחה הפחתת מחירים כלל ועיקר, אלא רק חלוקה מחדש של רווחי מערך הכשרות בהשתתפות גורמים חדשים. זו הסיבה לכך שהרבנות הראשית והפוליטיקאים החרדים יוצאים מכליהם. הבעיה מבחינתם אינה דתית, אלא כלכלית: הצעת הממשלה מאיימת לפגוע ברווחים שהם מפיקים על חשבון האזרחים בחסות הדת.

רביעית, חיוני להכפיף את כל מחירי המזון הבסיסי לפיקוח ממשלתי, תוך קביעת תקרת מחירים.

הפוליטיקה של יוקר המחיה

ישראל אינה ענייה, אך מנהלות אותה אליטות שעיקר דאגתן לשרת את הטייקונים שהביאו אותן לשלטון. נוסף על כך פועלת האליטה תחת מנטליות צבאית של כיבוש והתנחלות. לפי הערכות, ההוצאות הצבאיות ואלה הנלוות להחזקת השטחים הכבושים גוזלות כ-30% מסך תקציב המדינה השנתי.

מדוע אין בישראל יותר מחאות נגד יוקר המחיה? התשובה העיקרית לשאלה זו היא כי המתכננים והאסטרטגים הפוליטיים של ממשלות ישראל השכילו לכוון את הכלכלה כך שפגיעת היוקר תורגש פחות בקרב מעמד הביניים הגבוה והעשירים, אשר 98% מהם הם יהודים לא-חרדים. עול המדיניות הכלכלית האכזרית מוטל בעיקרו על מעמד הביניים הנמוך ועל העניים. כ-45% מהעניים הם ערבים, ואילו 55% האחרים הם בעיקר חרדים או מהגרים שהגיעו לישראל בשלושת העשורים האחרונים.

דיווחי העוני הרשמיים שמפרסם המוסד לביטוח לאומי מאשרים כי שיעור העוני בקרב יהודים, לא כולל חרדים, נע בין 8% ל-10%. בקרב יהודים אשכנזים, שיעור העוני הוא פחות מ-8%. אחוזים נמוכים אלה תואמים את המצב במדינות מפותחות במערב אירופה.

לעומת זאת, שיעורי העוני בקרב הערבים והחרדים נעים בין 50% ל-55%. הדרתן של אוכלוסיות אלה (“בניכוי החרדים והערבים מצבנו מצוין”, בלשונו של נתניהו) מאפשרת לממשלה להתעלם מהגורם הבסיסי ליוקר המחיה – השוד שנועד להעשיר את הטייקונים עוד יותר.