fbpx

מחקרים חדשים בהיסטוריה של העובדים: המאבק בתאונות עבודה בבניין נמשך עשורים

בכנס שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב לציון 100 שנה להקמת ההסתדרות הוצגו מחקרים בהיסטוריה של העובדים

מחקרים רבים העוסקים בהיסטוריה של מעמד העובדים והעבודה בישראל הוצגו ביום שני שעבר בכנס שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב. הכנס נערך ביוזמת החוג ללימודי עבודה לציון 100 שנה להקמת ההסתדרות. השתתפו בו כמה עשרות סטודנטים, חוקרים ואנשי אקדמיה יחד עם פעילים בהסתדרות ובכוח לעובדים.

בכנס המצומצם בלט היעדרם של ראשי ההסתדרות. זה ביטוי נוסף להפרדה הקיימת בישראל בין עולם העבודה לעולם המחשבה. הפרדה זו בין מעמד העובדים לאנשי הרוח מן השמאל פוגעת הן בעבודה המאורגנת והן באקדמיה הביקורתית. היא מגבירה את הניכור הקיים כלפי ההסתדרות וכלפי מאבקי העובדים בחוגים אינטלקטואליים מסוימים. פער זה התרחב בשנות כהונתו של היו"ר ארנון בר-דוד, שאף גירש משורות ההסתדרות את אחד האיגודים שעשויים היו לסייע לגישורו: ארגון העיתונאים.

בכנס השתתפו שני חוקרים ותיקים של היסטוריית העובדות והעובדים, פרופ' דבי ברנשטיין ופרופ' דוד דה פריס. לצידם השתתפו בכנס נציגים מדור החוקרים הצעיר: ד"ר שני בר-און-ממן, ד"ר ארז מגור וד"ר נמרוד בן זאב.

 הקמת מפעל השוקולדה בקריית נצרת

פרופ' דה פריס, שהקדיש שנים רבות לחקר תולדות העבודה והעובדים בחיפה, עוסק כעת "בהקמת מפעל השוקולדה בקריית נצרת" כפי שהוגדר רשמית בסוף שנות ה-50 במסגרת הצעדים הממשלתיים לייהוד הגליל ולדחיקת רגליה של האוכלוסייה הערבית מאדמותיה המופקעות.

"קריית נצרת" היה שמה הראשון של נצרת עלית, נוף הגליל דהיום. מפעל השוקולד הוקם בעידודה של ממשלת בן-גוריון כאמצעי למשיכת תושבים לעיירה החדשה תוך הסתמכות על בעליו של המפעל צ.ד. מרמת גן, שמאוחר יותר נרכש על ידי המפעל ליבר, אשר נמכר בשנות ה-70 לעלית. באותן שנים ריכז המפעל בידיו כ-70% מייצור הקפה והשוקולד בישראל. בעת הקמתו נאסרה העסקתם בו של תושבי נצרת הערבים "בגלל האופי הביטחוני של הייצור".

פרופ' ברנשטיין החלה כבר בסוף ה-70 לחקור את תולדות העובדים היהודים והערבים בחיפה המנדטורית, תוך התייחסות מיוחדת לנשים עובדות. גישתה לחקר העובדות והעובדים היא: "לעסוק בחיי היום-יום של הפועל והפועלת; אין להתמקד רק במנהיגים; יש לתת קול לציבורים שנעלמו ונאלמו ולחוש אמפטיה כלפי המנוצלים".

על הבורגנות החלוצית  

בשבוע בו נהרגו פועלים בניין רבים, ד"ר בן זאב הקדיש את דבריו למחקרו בנושא ההיסטוריה של הבטיחות בעבודה בענף הבנייה בארץ. במהלך הרצאתו הציג בן זאב פרסומים בנושא בעברית ובערבית משנות ה-30, לרבות חוברת המנתחת מנקודת מבט מרקסיסטית את הסיבה לתאונות ומי מרוויח מהזלזול בבטיחות.

לדבריו, ענף הבנייה בישראל תמיד היה מסוכן הרבה יותר עבור עובדיו בהשוואה למצב בעולם. מסוכנותו של הענף גברה לאחר כיבוש השטחים הפלסטיניים ב-1967 – "עובדים זולים, עבודה זולה ורווחים גדולים". עוד הדגיש שבניגוד לאיגודים מקצועיים בעולם, ההסתדרות לא שמה את הבטיחות בעבודה בראש מענייניה. כבר בשנות ה-70 "פרץ מרד בשורותיה", כהגדרתו, בדרישה מההנהגה להיאבק בתאונות העבודה. בתשובה לשאלה הוא קשר את רמת ההתארגנות הנמוכה בענף הבנייה עם מספר התאונות הקטלניות הרבות. "בכל העולם, ככל שעובדי הבניין מאורגנים יותר, כך מספר התאונות הוא קטן יותר", אמר.

ד"ר מגור וד"ר בר-און-ממן הציגו שני מחקרים משלימים. לדבריה של בר-און-ממן, אלה "מחקר אחד מלמעלה ומחקר שני מלמטה". מגור התמקד בתפקיד ההסתדרות בקידום מדיניות התיעוש בשנות ה-50 וה-60, בייחוד של זרועותיה בחברת העובדים: קונצרן כור וסולל בונה.

בר-און-ממן חקרה שני מפעלי ייצור שהקימה ההסתדרות בשנות ה-50 בבאר-שבע ("חרסה") ובאופקים ("אופק"), יישובים שהיו אז מוכי אבטלה. כותרת ההרצאה הסגירה את מסקנותיה: "כור במחצבת הזעם – ההסתדרות בחרושת הדרום בשנות החמישים". החוקרת עקבה אחר חלוקת העבודה המעמדית-עדתית במפעל החרסינה הגדול בבאר שבע ובמפעל הטקסטיל הקטן יותר באופקים. בשניהם היא מצאה אותו דפוס של ניצול העובדים, רובם יהודים מזרחים, בידי מנהליהם, שהוגדרו אז כ"בורגנות חלוצית".

 

פועלים מייצרים אסלות במפעל "חרסה" בבאר-שבע, פברואר 1959 (צילום: פריץ כהן / לשכת העיתונות הממשלתית)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן