fbpx

בעקבות הסרט 'מה היה קורה אילו': הפילוסופיה של מדיניות החיסולים

ביקורת על סרטו של רן טל, "מה היה קורה אילו: שיחות על מלחמה ושלום עם אהוד ברק"

סרטו של רן טל "מה היה קורה אילו: שיחות על מלחמה ושלום עם אהוד ברק", המוקרן בימים אלה בסינמטק ת"א, עוסק בקריירה הפוליטית של ברק ובמיוחד בשאלה, מדוע נכשלו שיחות קמפ דיוויד בשנת 2000. אך במקום לטפל  בשאלה זו מנקודת מבט היסטורית ופוליטית קונקרטית, ניגש אליה הסרט כשאלה פילוסופית: האם הכישלון הוא באשמת המנהיג ברק, או באשמת "ההיסטוריה ונסיבותיה" שהיו חזקות ממנו. בסצנת הפתיחה של הסרט מתפלמס ברק עם תפיסתו של הסופר הרוסי הנודע לב טולסטוי, לפיה ההיסטוריה נקבעת ומתעצבת הודות לאוסף פעולותיהם של יחידים. ברק טוען כי ההיסטוריה חזקה יותר ממנהיג כזה או אחר, וכי היחיד מסוגל להשפיע על מסלולה אך במעט.

בשונה מסרטים דוקומנטריים-פוליטיים אחרים, עוסק סרטו של טל בשאלות פילוסופיות והיסטוריות. יש בכך משהו מרענן ומלהיב עבור הצופה, המתמודד לאורך הסרט עם השאלה הבלתי-פתורה. אולם התשובה הדטרמיניסטית של ברק אינה מניחה את הדעת, ואף טומנת בחובה התחמקות מאחריות מוסרית. כשנשאל על הנכבה הפלסטינית, משיב ברק כי הייתה תוצאה בלתי נמנעת של הסכסוך הלאומי. עם זאת, הוא מסייג כי "החלטת המפקדים בשטח" יצרה מופעים שונים של אותה תופעה דטרמיניסטית-היסטורית "הגדולה יותר ממנהיג או מפקד כזה או אחר". ברק מוסיף מזיכרונותיו, כי רבין אמר לו "שערביי לוד ורמלה גורשו", ואילו חיים לסקוב החליט לא לגרש את "ערביי נצרת" כיוון שהיה משפטן ומומחה לדיני מלחמה. לגבי בן גוריון טוען ברק – באופן שנוי במחלוקת – כי מעולם לא נתן הוראה חד-משמעית לגירוש האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. אך לשיטתו של ברק אין זה משנה, כי התהליך ההיסטורי גדול יותר מכל החלטה של בן גוריון.

בסרט מספר ברק על תקופת ילדותו הצנועה באחד הקיבוצים באזור השרון, ועל ערביי הכפר הקרוב אשר "נעלמו" יום אחד. לטענת ברק לא חש איבה לערבים, אולם היעלמותם הפתאומית הייתה מובנת מאליה "כי במלחמה יש מנצחים ומפסידים". אותה אדישות מוסרית דטרמיניסטית גילה ברק גם בבגרותו.

"מלחמת יום הכיפורים" ב-1973, אותה מלחמה ארורה שהגיעה אחרי "הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים", בפי ברק, הייתה גם היא לטענתו בלתי נמנעת. בכך מבטל ברק את עצם קיום ההפצרות של מצרים וסוריה בישראל להחזיר את השטחים שכבשה במלחמת 1967 ולסגת חזרה לקווי שביתת הנשק, מה שהיה עשוי למנוע את המלחמה.

את מדיניות החיסולים שהגה מתאר ברק כמדיניות הביטחונית הטובה ביותר של ישראל, לא פחות. הוא מספר כיצד חיסל בזה אחר זה את ראשי אש"ף מיד לאחר אירועי הדמים באולימפיאדת מינכן בשנת 1972 ולאורך שנות ה-70, ולאחר מכן את ראשי חיזבאללה בשנות ה-80 וה-90. הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה, שהיה תגובה לחיסולים של צמרת החיזבאללה, מתואר בסרט כ"מקרה מצער" שאינו קשור במדיניות החיסולים.

אך השאלה העיקרית בה עוסק הסרט אינה דעותיו של ברק על הנכבה ומלחמות ישראל, אלא לגבי שיחות קמפ דיוויד בשנת 2000. כזכור, בשובו ארצה לאחר כישלון השיחות, הפטיר ברק את הביטוי שהפך המסמר האחרון בארון "מחנה השלום" הציוני – "אין פרטנר". כישלון המשא ומתן הצית בהמשך את אירועי האינתיפאדה השנייה. באותו כיוון השפיעו גם עליית שרון לראשות הממשלה, מותו של יאסר ערפאת ב-2004 ותוכנית ההתנתקות ב-2005. ברק היה אפוא אחד ממחוללי הנתק המדיני הנמשך עד היום בין המנהיגות הישראלית הסרבנית לבין המנהיגות הפלסטינית.

נאמן להתחמקותו מאחריות, טוען ברק בתוקף כי הנסיבות ההיסטוריות הן שהכשילו את שיחות השלום בינו לבין המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת. בסיום הסרט מצטט ברק קטע מהנובלה של גתה "פאוסט", בו אומר הגיבור: "כל בני האדם חווים את החיים; רק מעטים מבינים בצורה עמוקה את שהם חווים; והטיפשים מבניהם, שמנסים לחלוק את התובנות עם כלל הציבור, מועלים על המוקד לשריפה או נסקלים באבנים". ברק מתיימר להיות "המלך הפילוסוף" האפלטוני, זה שמבין את מה שאין בכוחם של ההמונים הנבערים להבין. תפיסתו של ברק היא של רודן נאור, המשוכנע שטעותו הייתה לשתף את נתיניו בהחלטותיו.

ברק טוען בסרט כי מנהיגים פועלים בסביבה רוויה אי-וודאות, ובמקרים רבים עליהם לבחור בין שתי אפשרויות רעות. אך ברק בחר באפשרות הגרועה של חוסר מעש. לאחר שהכשיל את שיחות השלום בקמפ דיוויד, בחר לוותר כליל על חתירה לפתרון מדיני. מכאן שלא ההיסטוריה ניצחה את ברק, אלא האימפוטנטיות המדינית והפחדנות – ולא רק את ברק, אלא גם את כלל ההנהגה הישראלית שבאה אחריו.

ברק אינו המנהיג הישראלי האחרון הדוגל בדטרמיניזם פטליסטי ביחס לכיבוש ולסכסוך עם הפלסטינים. גם הוא דבק בתפיסה של "לעולם נחיה על חרבנו", כפי שניסח זאת ראש הממשלה בנימין נתניהו. ההנהגה הישראלית לדורותיה (להוציא רבין) פעלה להנצחת הסכסוך. בעזרתו הפעילה של ברק הוא נדחק מהזירה הפוליטית-מדינית לזו הפילוסופית-היסטורית, בה מתווכחים פוליטיקאים לשעבר ובמאי סרטים בשאלה, האם ההיסטוריה קבועה מראש והאם ביכולתנו להשפיע עליה.

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן