כתבות מאת: תופיק נג'אר

על רקע הדיון המתחדש סביב חנינה לראש הממשלה, חובה להזכיר אמת בסיסית: גם חנינה – אפילו אם תוענק – אינה יכולה להלבין פשעים שנעשו לאורך שנים, בישראל ובפלסטין, אשר גבו מחיר כבד בחיי אדם ופגיעה מתמשכת בשני העמים החיים בארץ. חנינה היא כלי משפטי טכני; אין בכוחה להעניק לגיטימציה מוסרית או דמוקרטית לשלטון שבנוי על אלימות, כרסום מוסדות המדינה ודחיקת גבולות החוק. יתר על כן,

האם נכון לקדם חקיקה שתמנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה? אני סבור שכן. אין ספק כי חקיקה מסוג זה היא דמוקרטית ומוצדקת. כמו כן, היא צפויה לסיים סופית את הקריירה הפוליטית של בנימין נתניהו. עם זאת, יש לשים לב שאישור חוק זה והוצאתו של נתניהו אל מחוץ למשוואה עלולים לסיים את השסע בשורות הימין הציוני-הרביזיוניסטי: בין הליכוד מצד אחד, לבין תקווה חדשה, ישראל ביתנו, ימינה וחוסן

בכנסת מיוצגות כיום מפלגות אידיאולוגיות מזרמים שונים, המציעות פתרונות שונים לבעיות החברה והמדינה בישראל. ניתוח של יחס הכוחות במערכת הפוליטית מאפשר להבין את האפשרות של מפלגות אלה להרכיב קואליציות, אך לא בהכרח את יכולתן למשול בפועל. במצב השורר כיום בישראל, לקראת הבחירות לכנסת ה־24, השיקולים לפיהם ימליצו רשימות לנשיא על המועמד להרכבת הממשלה נגזרים לא מוויכוחים אידיאולוגיים מעמיקים אלא ממניע שטחי. הגיעו הדברים עד כדי

לפי הסקרים, גוש המתנגדים לנתניהו (בלי הרשימה המשותפת) ימנה 56 עד 58 מנדטים. למרות הגיוון האידיאולוגי של גוש זה, שנע מימין מתנחלי ועד שמאל חברתי הדוגל בסיום הכיבוש, נראה שאף לא אחד ממרכיביו לא יפסול את הצטרפות רע"מ לשורותיו. בדבריו – "איני בכיס של השמאל ולא בכיס של הימין" – יצר לעצמו יו"ר רע"מ, ח"כ מנסור עבאס לגיטימציה להצטרף לגוש הליכוד, אך באותה מידה גם