לאחר פרוץ המלחמה נסעתי לראשונה לליווי פלסטינים בבקעה. שנים שמעתי על המתנדבים המדהימים הבאים כמה פעמים בשבוע כדי ללוות רועים ולהגן עליהם מפני מתנחלים. הערצתי אותם מרחוק, אבל לא הצטרפתי. הנטייה שלי היא לחפש אפשרות להשפיע על מהלך העניינים העתידי, לתור אחר הסיפורים הגדולים. הפעילות ההומניטרית, אשר אינה פותרת את הבעיה אלא רק מונעת את מימושה כרגע, פחות דיברה לליבי. אבל הפעם הרגשתי שאני מוכרחה
העיתונאי גדעון לוי פרסם לאחרונה טור דעה תחת הכותרת “להפסיק את המאבק בכיבוש” (“הארץ”, 13.8). לוי טוען שאנשי “הגוש נגד הכיבוש” צריכים להפסיק להיאבק נגד הכיבוש ולהמיר זאת במאבק למדינה אחת. לטענתו, מה שקורה בשטחים אינו כיבוש כיוון שכיבוש צבאי הוא בהגדרתו זמני. לוי סבור שכיבוש השטחים הפלסטיניים אינו דבר שאפשר לסיימו שכן המתנחלים קבעו עובדות בשטח. על כן יש לקבוע שמטרות המאבק הן מדינה
בתחילת ינואר, עם פרוץ המחאות נגד ממשלת הימין החדשה ונגד קידומה של ההפיכה המשטרית, נערכנו במק”י ובחד”ש: גיוס פעילים, הכנת שלטים, מערכת הגברה וסיסמאות, שהצביעו על הקשר הבל-ינותק בין האיום על המרחבים הדמוקרטיים להעמקת הכיבוש. כמפלגה היינו בודדים (ועד עתה, רק חד”ש משתתפת במחאה ההמונית על דגליה וסמליה). בודדים אך לא מבודדים, כבר בשבוע השני נבנתה השותפות עם שורה של ארגונים ובהם “מסתכלים לכיבוש בעיניים”.
הממשלה החדשה מזעזעת את כולם. היא מזעזעת בהצהרות חבריה החדשים והקיצוניים; בהצעות החוק הראשונות שהניחה על השולחן; ובהסכמים הקואליציוניים שחתמה, החותרים תחת כל מראית עין דמוקרטית, ליברלית וממלכתית שעוד נותרה לה. דיווחי התקשורת המסחרית מתריעים על היווצרות מתח סביב מוקד מרכזי – התנגשות המערכת הפוליטית עם מערכת המשפט, לה מספר ביטויים: משפט נתניהו העומד בלב העניין; הוועדה למינוי שופטים, בה צפוי האיזון העדין בין אנשי
חיפה יוצאת דופן בין הערים המעורבות בישראל: האוכלוסייה הערבית בה משכילה, חזקה ועירונית, ואתוס השותפות היהודית-ערבית מוטמע בה היטב. עם זאת, ובדומה ליתר הערים המעורבות בישראל, מנוהלת חיפה בעיקר לטובת תושביה היהודים ופחות עבור התושבים הערבים. בקדנציה הנוכחית של הנהגת חיפה מכהנת עינת קליש רותם כראש העיר. על אף הבטחות ואמירות מתקדמות שהשמיעה, היא המשיכה במדיניות ההעדפה השיטתית של היהודים על פני הערבים. רג’א זעאתרה
הסבלים בנמל התעופה האזרחי בפיזה התרגשו לגלות כי בלוח המטלות שלהם הופיעה משימה להעמיס ציוד הומניטרי על גבי מטוס תובלה. לרגע קט, האמינו כי הם פועלים לסייע לאלפי הפליטים האוקראינים שגורשו מבתיהם עקב המלחמה. אך כשפתחו את הארגזים, גילו לתדהמתם כי אינם מכילים ציוד רפואי או מזון אלא נשק. לאחר ההלם הראשוני, הבינו העובדים כי עבדו עליהם – המשלוח לא נועד לסייע לפליטים חסרי האונים,
בבולוניה, אוקראינים לאומנים התחילו לרדוף את הקומוניסטים של Cambiare Rotta, אחד הארגונים השמאליים הבולטים בעיר. לאחרונה, החל הארגון לבטא בפומבי את עמדותיו בדבר התנגדות לפלישה הרוסית, תוך הטלת עיקר האחריות על נאט”ו והמערב. הלאומנים האוקראינים היכו בכמה מוקדים שונים בעיר: בחודש אפריל, פקדו קבוצת לאומנים אוקראינים בעלי סממנים נאציים פסטיבל רחוב בארגון פעילים אנטי-פשיסטיים. הפורעים הפריעו לאירוע ואף שיגרו איומים כלפי הפעילים. כשבועיים לאחר מכן,
רק בעקבות קריאת פס”ד של ביהמ”ש העליון בנושא מימון מעונות היום לחרדים הבנתי: הממשלה בעצם החליטה שבמשפחה בה האם עובדת והאב לומד בישיבה, הילדים לא יקבלו יותר סבסוד למעונות יום. אני מאמינה שמעונות יום צריכים להיות מסובסדים לכולם. חינוך הוא טובין ציבורי מהסוג שצריך להיות כולו, מגיל אפס ועד סיום האוניברסיטה, במימון ציבורי. חינוך חינם לגיל הרך הוא חשוב במיוחד מסיבה נוספת: הוא משחרר את
חבר, עורך דין מסחרי בינלאומי אמר לי פעם: “גם אם ארוויח יותר מכפול ממך עוד 10 שנים ויותר, עדיין תהיה לך דירה בסופו של דבר, ולי לא”. הסיבה לכך היא שלהוריי יש דירה בתל אביב, ולהוריו אין דירה בכלל. בדקתי את החישובים שלו: הוא צודק. גם עם משכורת מכובדת מאוד של עו”ד מסחרי בינ”ל במשרד גדול בתל אביב, לא ברור שיוכל לרכוש דירת מגורים סבירה,
נטפליקס, כיום תאגיד הטלוויזיה הגדול בעולם, היא עדיין תופעה חדשה יחסית. בתחילת דרכה היה המוצר העיקרי שלה אתר שמאפשר לצפות בשלל סדרות משלל ערוצים תמורת דמי מנוי לא יקרים. בשנים האחרונות החלה נטפליקס לייצר גם תכנים משלה, ויצרני הטלוויזיה האחרים הבינו את התחרות הבלתי-שקולה אליה נקלעו: כל העולם מנוי לנטפליקס כדי לצפות בתכנים שלהם, אך האתר מקדם בראש ובראשונה תוכן של נטפליקס עצמה. זה לאחר
