קידום הרעיון של ‘מדינה אחת’ לא יוביל לסיום הכיבוש והאפרטהייד

העיתונאי גדעון לוי פרסם לאחרונה טור דעה תחת הכותרת “להפסיק את המאבק בכיבוש” (“הארץ”, 13.8). לוי טוען שאנשי “הגוש נגד הכיבוש” צריכים להפסיק להיאבק נגד הכיבוש ולהמיר זאת במאבק למדינה אחת. לטענתו, מה שקורה בשטחים אינו כיבוש כיוון שכיבוש צבאי הוא בהגדרתו זמני. לוי סבור שכיבוש השטחים הפלסטיניים אינו דבר שאפשר לסיימו שכן המתנחלים קבעו עובדות בשטח. על כן יש לקבוע שמטרות המאבק הן מדינה אחת, וזכות הצבעה וייצוג לכולם, ישראלים ופלסטינים.

מהתבוננות ב”סיום” האפרטהייד בדרום אפריקה ניתן להסיק שהמאבק שמציע לוי לא באמת  יוביל לשוויון בין הירדן לים. זכות ההצבעה לא סיימה את האפרטהייד, אלא רק המירה אותו בצורה אחרת.  למרות שהלבנים הם מיעוט, מעל 90% מהרכוש בדרום אפריקה עדיין בידיהם והמוסדות ברובם מנוהלים בידי לבנים. במאמץ ליצור “גיוון” בדירקטוריונים ובהנהגה הרשמית, צמחה אליטה שחורה קטנה שחיה ברמה גבוהה עם הלבנים.  האוכלוסייה השחורה ברובה נשארה מנושלת מכוחה ומנכסיה, אבל עם זכות בחירה. יופי.

ה”נכבה” של דרום אפריקה קרתה מאוחר, רק בשנות ה-60 וה-70. לפני כן, גורשה האוכלוסייה השחורה מהערים בהן התגוררה מאז הקמתן. רכושה ואדמותיה הופקעו, והיא פוזרה המחנות פליטים (townships). אלה שראיתי גרמו למחנות פליטים פלסטיניים להראות טוב.

בסיום הרשמי של האפרטהייד, למרות הבטחות על הנייר, לא הוחזרו לשחורים האדמות והרכוש שנלקחו במקרים רבים רק 20 שנה קודם לכן. השחורים לא קיבלו בחזרה את כוחם, רכושם, בתיהם בערים, או תיקון ממשי וחומרי כלשהו על העוול והגירוש. וכך האפרטהייד המשיך – כולל אי-שוויון קיצוני וסגרגציה – הפעם באמצעות הקפיטליזם.

בתקופת האפרטהייד, נשלחו המשפחות שרכושן ובתיהן נלקחו מהן למחנות פליטים בקרבת הערים. כך יכלו להמשיך לעשות את העבודות הקשות עבור הלבנים תושבי הערים. כיום משפחות אלה לא יכולות לצאת מהמחנות. השכונות בערים שהלבינו, לא באמת מעורבות. האליטה השחורה הקטנה, שקיבלה לידיה את השליטה בANC (מפלגת השלטון בעלת האופי הסוציאל דמוקרטי),מיטיבה לשחק את השותפה של הלבנים בשלטון. היא עושה זאת בלי להתרחב, בלי לשבור את הקירות, בלי להיאבק עבור השחורים שנשארו למטה.

כאשר הלכתי עם חברים פלסטינים לשתות בירה, נשאלתי כמה פעמים, אם אני בסדר, ומה אני עושה איתם. במצב כזה מעולם לא הייתי בארץ. אנחנו רגילים כאשר לבנים וחומים יושבים יחד. בקייפטאון המצב שונה. סיום האפרטהייד על הנייר יצר מצב בו קשה מאוד להמשיך להיאבק במציאות המפלה והסגרגטיבית. מציאות זו מבוססת כיום על בעלות על נכסים והון. ועל זה קשה לערער במשטר קפיטליסטי.

אז תודה רבה, גדעון לוי. זכות בחירה וזהו לא מייצרת תיקון. עשרות שנים של שלטון צבאי ומשטר התנחלות נישלו בהדרגה את האוכלוסייה הפלסטינית מעיקר רכושה, כוחה ואדמותיה. ללא תיקון מדיני של המצב, ללא העברה של אדמות חזרה לידיים פלסטיניות וללא עצמאות פלסטינית, שתאפשר לפלסטינים לפתח מוסדות וכוח פוליטי משלהם, מדינה אחת תיראה דומה מאוד למצב כיום: מדינה אחת לשני עמים בה הכוח, השליטה והעליונות בידיים של עם אחד.

כל הזרמים הפוליטיים של העם הפלסטיני מבינים זאת ודורשים עצמאות פלסטינית, מדינה פלסטינית. את חלומות המדינה האחת, תשאיר לאחר כך, כשיהיו שתי מדינות, ונוכל לשאוף לשותפות ביניהן מתוך שוויון.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/123336