fbpx

הסרט התיעודי 'הפנקס האדום': ההסתדרות כפי שהכרתם אותה 

הסרט התיעודי החדש "הפנקס האדום" הוא ניסיון גס לשפר את יחסי הציבור של ההסתדרות ושל מפא"י

הסרט התיעודי החדש "הפנקס האדום" המשודר בערוץ 8 מנסה לפרק את הידוע ולשווק מחדש את ההסתדרות. ההסתדרות נדמית בסרט לעוף החול העולה מן האפר, ולפרקים לחולה גוסס המסרב למות. בסרט מככבים מיטב המומחים ממכון לבון לחקר תנועת העבודה ומיד בן צבי, המנסים להציל את ההסתדרות מעצמה. החוקרים חוזרים אל ימיה הראשונים של ההסתדרות, אל חזון "תנועת העבודה".

בשנים האחרונות, כולל במחאה נגד ראש הממשלה בבלפור, מקודם תהליך קאנוניזציה של המנהיג ההיסטורי של הליכוד, מנחם בגין, כדמות ממלכתית וליברלית. איש הימין הקשה בגין מוצג כאידיאל, שגם מי שמכונה בעיתונות הממסדית "מחנה המרכז-שמאל" שואף אליו. מול האידיאליזציה של בגין (סברה ושתילה, הזכרנו?), תפקידו של "הפנקס האדום" (ממנו נודף ריח עז של סרט ממומן) הוא להשיב למייסד ההסתדרות ולמזכ"ל הראשון שלה, דוד בן-גוריון, את מקומו כדמות האב-המייסד הנערץ.

כצפוי, שזורים בסרט קטעי ארכיון וסרטי תעמולה קצרים שההסתדרות הפיקה בשנות ה-50 וה-60. המומחים לחקר תנועת העבודה ומטעמה מספרים בגאווה על המפעלים הלא-כלכליים שהובילה ההסתדרות בשם הציונות, כמו מרפאות קופת חולים ומקומות עבודה בעיירות הפריפריה. אך המומחים "שוכחים" לספר שבשם הציונות העמיקה ההסתדרות את הקרע בין עובדים יהודים וערבים בשנות המנדט הבריטי וגם אחרי הקמת המדינה.

הרי הארגון "הסתדרות עובדים" נקרא עד 1994 "הסתדרות העובדים העבריים בארץ-ישראל". אתר החדשות של הארגון עדיין נקרא "דבר העובדים בארץ ישראל".

כדי לחזק את הרושם של כאילו ביקורת, מתראיין בסרט הסופר אלי עמיר המספר על קורות חייו ועל קשיי ההגירה שחווה יחד עם בני דורו. עמיר טוען "כולם נדפקו": "רומנים, מה עשו לרומנים?וניצולי שואה? אני זוכר אותם. מה המרוקאים חשבו – שהם יגיעו ואלוהים יבנה להם ארמון?". בכך הוא פוטר שנים של גזענות ממוסדת נגד ערבים, יהודים יוצאי ארצות האסלאם, יוצאי אתיופיה ויוצאי בריה"מ לשעבר.

בסרט צוין שההסתדרות הייתה מעסיק גדול עד שנות ה-80 ובה בעת ארגון המייצג עובדים. על יצור כלאיים זה ניצחו ראשי מפלגת השלטון מפא"י: "ממשלה, ארגון עובדים ומעסיק – לעיתים קרובות היטשטשו הגבולות" נרמז. ומיד מוצג "נאום הלווייתנים" של חיים רמון בוועידת מפלגת העבודה בעת שכיהן כיו"ר ההסתדרות (1994-1993). איש העסקים רמון מעיד בסרט ש"פירק את ההסתדרות" כנקמה פסיכולוגית על היחס שאביו קיבל ממנה. סיפורו הפוליטי של רמון ראוי כשלעצמו לסדרה תיעודית-ביקורתית שלמה. ראוי להתעכב במיוחד על הנזקים העצומים שגרם למעמד העובדים – גם בעת "פירוק ההסתדרות" בסיועה של מרצ ובשליחות ראש הממשלה ויו"ר מפלגת העבודה, יצחק רבין.

המזכ"ל הנצחי של תנועת דרור ישראל (תנועת בוגרי הנוער העובד והלומד), פסח האוספטר, העיד בסרט, ובצדק: "ההסתדרות הייתה חזקה והמדינה חלשה, עכשיו ההסתדרות חלשה והמדינהחלשה. אי אפשר שגם ההסתדרות תהיה חלשה וגם המדינה תהיה חלשה, איפה אנחנו? נופלים באמצע". הוא הוסיף כי "ללא ההסתדרות והעבודה המאורגנת היינו חיים בחברת עבדים". אבל האוספטר הלוחמני יכול להירגע. יו"ר ההסתדרות הנוכחי ארנון בר-דוד מבהיר בסוף הסרט: "אנחנו לא רק שורפים צמיגים ומדליקים מדורות". ואכן, הנהגת ההסתדרות פועלת בהתמדה לכיבויים של מדורת הזעם ושל המאבק המעמדי. השבוע השלים בר-דוד את המעגל ועזב את מפלגת העבודה, ולראשונה ב-100 שנות קיומה של ההסתדרות לא עומד בראשה איש מפלגת העבודה.

 

קריקטורה שפורסמה בעיתון "קול העם" בשנות ה-50

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן