fbpx

26 בינואר 1996 הפרלמנט הספרדי מכריז על הענקת אזרחות ספרדית ללוחמי הבריגדות הבינ"ל

יום בהיסטוריה סוציאליסטית

ב-26 בינואר 1996 החליט הפרלמנט במדריד להעניק את האזרחות הספרדית ללוחמי הבריגדות בינלאומיות שנאבקו בפשיזם. ב-15 בספטמבר אשתקד, הוחלט להרחיב את הזכות לקבלת האזרחות גם לצאצאי הלוחמים. כך הכירה ספרד באופן רשמי את תרומתם של רבבות המתנדבים למערכה למען הדמוקרטיה.

ההכנות להקמת הבריגדות החלו לאחר ההפיכה הצבאית של הגנרל הפאשיסטי פרנסיסקו פרנקו ביולי 1936. הפיכה צבאית שבאה בעקבות ניצחון החזית העממית בבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה. בחזית העממית פעלו שורה של מפלגות שמאל והמרכז, שהמכנה המשותף שלהן היה תמיכה ברפובליקה הצעירה: הסוציאליסטית, הקומוניסטית, רפובליקאניות, השמאל הקטלוני, הלאומנים הבסקים וכוחות פוליטיים קטנים יותר. האנרכיסטים, שהיו כוח פוליטי חשוב בספרד של אותם הימים, אף הם קראו להצביע עבור החזית העממית. זאת, בניגוד לעמודותיהם האידיאולוגיות המסורתיות שגרסו החרמת הבחירות.

לגנרל פרנקו עבר עשיר בדיכוי שביתות עובדים ומרידות תושבי המושבות הספרדיות שבצפון אפריקה שנלחמו מלחמת גרילה למען עצמאותן. כך חצו ביולי 1936 את הים התיכון פרנקו וחייליו (שהיו רוב רובם חיילים שכירים ממוצא מרוקאי ששירתו במושבות) בעזרת מטוסי התובלה של ה"לופטוואפה" – חיל האוויר הגרמני. הסיוע הנאצי לקושרים הספרדים לא היה לאירוע חד-פעמי. בלי קבלת הסיוע המסיבי מצד המעצמות הפאשיסטיות של אז, לא היה עולה בידי פרנקו לנצח במלחמת האזרחים. התמיכה של גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית ופורטוגל תחת שלטונו של הרודן סלאזאר, תרמה רבות להצלחת הגנרלים המורדים בהשגת יעדם.

בנובמבר 1936 מתנדבי הבריגדות הבינלאומיות צעדו לראשונה ברחובות מדריד. אמנם אל הבריגדות הגיעו רבבות מתנדבים בעלי השקפות עולם שונות, אבל הפעילים הקומוניסטים בלטו בין לוחמיה ומפקדיה. האינטרנציונל הקומוניסטי (הקומינטרן) והמפלגות הקומוניסטיות של צרפת וספרד שיחקו תפקיד מרכזי בהקמתן.

גולים אוסטרים וגרמנים (בהם יהודים רבים) ששהו בספרד בעת מרד הקצינים היו בין המתנדבים הראשונים שהצטרפו למיליציות העממיות שהוקמו כדי להילחם לצד כוחות הצבא הנאמנים לרפובליקה. אותם גולים היו הראשונים בין 40 אלף המתנדבים אשר הגיעו מ-55 מדינות בדרך לא דרך לספרד. המתנדבים הצטרפו לגדודים השונים שהוקמו על בסיס לשוני במסגרת הבריגדות – כולל פלוגה של דוברי יידיש ע"ש נפתלי בוטווין, פועל קומוניסטי צעיר שהוצא להורג בפולין. היו ששירתו בגדודים אחרים, כמו ילידי הארץ דוברי אנגלית, ששירתו בגדוד ע"ש לינקולן של מתנדבי ארה"ב.

על פי ההערכה, 300 מתנדבים הגיעו מא"י-פלשתינה כדי להצטרף לשורות הבריגדות, רובם יהודים ורוב-רובם חברים או אוהדים של המפלגה הקומוניסטית שהיתה אז במחתרת. בין המתנדבים, גם ערבים-פלסטינים וארמנים מירושלים. יש שהגיעו לספרד ישר מבתי הכלא של האימפריה הבריטית בעכו או בבית-לחם ויש שגורשו מן הארץ. מאז הקמת המפלגה הקומוניסטית ועד לגירוש הבריטים ב-1948, כ-2,000 מתומכי המפלגה הקומוניסטית ופעיליה גורשו מהארץ על ידי האימפריאליזם הבריטי בסיועו הפעיל של הממסד הציוני.

המתנדבים מהארץ לקחו חלק בקרבות רבים, הקשים והעקובים מדם, שהתנהלו על אדמת ספרד. יותר מ-150 מהם נפלו במשך המלחמה בספרד ובמאבק נגד הנאצים לאחר מכן. רבים היו למפקדים, כמו ה"קפיטאן" (רס"ן) מרדכי מילמן, שנפל בחזית גנדוזה באוגוסט 1938. אחרים אף המשיכו את המלחמה נגד הפשיזם לאחר נפילת הרפובליקה והיו למפקדים במחתרות שלחמו נגד הנאצים. אחד מהם, מרסל (מנדל) לנגר, היה מפקד הפרטיזנים חברי ה"רסיסטאנס" (ההתנגדות המזוינת נגד הכובש הנאצי ועוזריהם) באזור טולוז שבצרפת. לנגר הוצא להורג בידי הגסטאפו ב-1943 והוכר על ידי ממשלת צרפת כ"גיבור לאומי". יש שהתגייסו לצבא האדום ואחדים אף נלחמו בצבאות הברית, כגון זלמן זצלמן, וראו את נפילת המשטר הנאצי כלוחמים ברחובות ברלין במאי 1945. יש שהתנדבו לספרד, אם כי לא נלחמו בחזיתות, אך פעילותם היתה חשובה לרפובליקה.

פעילות למשל שהיו לאחיות בבית החולים של הצבא הרפובליקאי. אחד מאלה שלא נלחם בבריגדות, אך תרם תרומה חשובה הוא נג’אתי צידקי (1975-1905) אחד המנהיגים הקומוניסטים הראשונים שצמחו בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ ושנשלח על ידי המפלגה ללימודים בברה"מ עוד בשנות ה-20 של המאה שעברה. צידקי ניהל את התעמולה של הרפובליקה בשפה הערבית בחזיתות השונות, ובין היתר פעל כדי שמאות לוחמים צפון-אפריקאים שהיו תחת פיקודו של הגנרל פרנקו יעברו לצד הרפובליקאי.

יצוין שביישוב היהודי בארץ היו אנשי ימין שתמכו בפשיזם בספרד. מנהיג בית"ר זאב ז’בוטינסקי גינה את המתנדבים וקרא מפורשות מעל דפי הביטאון "הירדן" לתמוך בפרנקו ועוד נכתב ב"הירדן" כי "כל ציוני ישר צריך לאחל להם, למורדים, ניצחון מלא". אבל לא רק הימין התנגד להתנדבות. גם השמאל הציוני התנגד לכך. מנהיג השומר הצעיר, יעקב חזן, טבע אז את הסיסמא "חניתה לפני מדריד" (מכאן שמו של הסרט תיעודי בבימויו של ערן טורבינר הסוקר את קורות המתנדבים לספרד). ההתנגדות המוחלטת של כל המחנה הציוני לאנשי הבריגדות שיצאו את הארץ היא בסיס היסטורי לקשר השתיקה סביב סיפורם של מאות הלוחמים. רק המפלגה הקומוניסטית המחתרתית (בה התקיים ויכוח פנימי בשאלה האם ניתן לשגר מספר גדול כל כך של פעילים מבלי לפגוע בפעילות השוטפת ושחלק ממנהיגיה ישבו בכלא) צידדה במתנדבים ואף פרסמה בעיתוניה המחתרתיים בעברית ובערבית מכתבים, מאמרים של המתנדבים (לרוב בעילום שם) ודברי הספד לנופלים.

ב-15 בנובמבר 1938 צעדו בפעם האחרונה אלפי מתנדבי הבריגדות ברחובות ברצלונה והמנהיגה הקומוניסטית דולורס איברורי "פאסיונריה" נפרדה מהם בשם הממשלה והעם הספרדיים. יש ששבו לארצותיהם, ומי לגלות מחודשת, רבים לא יכלו לשוב לבתיהם, בייחוד רוב המתנדבים שבאו מן הארץ, והפכו לפליטים, ללא מולדת, ללא תעודות וללא עבודה. רבים נפגשו שוב במאבק נגד הנאציזם ואף נהרגו במערכה.
בכך הגיע לסיומו הקרב הראשון של מלחמת העולם השנייה. פרנקו, "גנרליסימו ומנהיג ספרד בחסד אלוהים" הכריז ב-1 באפריל 1939: "היום כבש הצבא הלאומי את העמדות האחרונות של האויב. הצבא האדום נוצח, המלחמה נגמרה". בספטמבר 1939, כחצי שנה לאחר הכרזת פרנקו לפיה "המלחמה נגמרה", פלשו מאות אלפי חיילי הוורמאכט הגרמני לפולין.

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן