להחזיר את הפלואוריד למי השתייה: המדינה הפריטה את הבריאות והילדים נפגעים

כשפוליטיקאים ומשפיענים מדברים על "אחריות אישית" ו"חופש בחירה" בבריאות הציבור, מי שמשלם את המחיר הם הילדים בשכבות המוחלשות. מחקר חדש שפורסם לאחרונה בכתב העת הישראלי למחקר מדיניות בריאות הוא כתב אישום חריף נגד המדיניות הממשלתית: ביטול החובה להפלרת מי השתייה בישראל בשנת 2014 גרם לעלייה בתחלואת השיניים בקרב ילדים, והרחיב את הביטוי הבריאותי של פערים כלכליים ומגדריים.

צוות חוקרים בראשות רייאן פווארסי וד"ר גיא טוביאס מבית הספר לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית ניתח את הרישומים הרפואיים של קרוב ל-30,000 ילדים בני 12 בין השנים 2014 ל-2022 ובדק מדי שנה בכמה שיניים נאלצו לבצע טיפול של סתימה או עקירה. באמצעות בדיקה זו מצאו החוקרים עד כמה גריעת הפלואוריד ממי השתייה הגדילה את היקף העששת בקרב ילדי ישראל בכלל, ובמיוחד אצל ילדים במשפחות עניות ואצל בנות.

הפגיעה שנתגלתה בילדי ישראל מכעיסה במיוחד כיוון שמזה עשרות שנים מסכים הרוב המוחלט של גופי המחקר המשמעותיים בעולם שבכל מקרה שבו חסר פלואוריד במים, תוספת מזערית שלו היא צעד מתבקש לטובת בריאות הציבור. אפילו מערכת הבריאות האמריקאית, שמעולם לא הצטיינה בדאגה רבה לציבור, ממשיכה להכיר בכך שרמה אופטימלית של פלואוריד היא אחד הטיפולים הבריאותיים המוכחים ביותר, למרות התנגדות השר רוברט פ. קנדי ג'וניור שמונה בזכות חוסר התאמתו לתפקיד.

החלטה אומללה

יעל גרמן, שרת הבריאות מטעם ״יש עתיד״ ב-2014, הצליחה להקדים את קנדי ג'וניור ובהחלטה אומללה, שנתקבלה בניגוד לעמדת הרוב המוחלט של הגורמים המקצועיים, ביטלה את חובת הדאגה לפלואוריד. תוך שנתיים היכה המשבר. מספר הילדים שאיבדו גישה לפלואוריד וכתוצאה מכך נזקקו לטיפולים זינק. מתוצאות המחקר עולה, כי 7,000 ילדים בני 12 נזקקים מדי שנה לטיפולי שיניים כואבים בגלל הניסוי שכפתה עלינו גרמן. הטיעונים שהועלו אז על מנת להצדיק את הניסוי היו אלה שלמדנו להכיר גם ממתנגדי חיסונים בזמן מגפת הקורונה. עיקרם הוא שבריאות היא עניין אינדיבידואלי, ביטוי לאחריות אישית, וכי התערבות ציבורית היא כפייה פסולה.

ההחלטה פוגעת בעיקר בעניים ובנשים

המחקר החדש חשוב במיוחד כי מעבר לכך שהוא מוכיח את הגידול המובהק בפגיעה בילדים, הוא מראה שהנזק מתפלג לפי מפתח כלכלי ומגדרי. גם אם פלואוריד במים לא מעלים כליל את העששת, הוא מפחית אותה משמעותית: הפלואוריד משמש רשת הגנה לכולם, אך כזו העוזרת במיוחד למשפחות עניות. בהיעדר פלואוריד, התחלואה בקרב משפחות עניות קופצת לפי שתיים לעומת משפחות עשירות, ובקרב בנות 25% יותר מאשר בקרב בנים. בעוד שלמשפחות עשירות ישנה הנגישות למשאבים השונים הנדרשים כדי לפצות על החסך, שמיטת רשת ההגנה מתחת למשפחות העניות פוגעת במיוחד בבנותיהן.

הקמפיין העולמי נגד הפלרה, חלק מתנועת הריאקציה למדע, הוביל לביטולה גם בקלגרי, העיר השלישית בגודלה בקנדה. גם שם עלה בידי גורמים ריאקציונרים לגרום ב-2011 לביטול ההפלרה. מחקר דומה שנערך בעיר זו חשף אותה תופעה שגילו החוקרים מהאוניברסיטה העברית. אך דיון ציבורי נוקב גרם לכך שבשנה שעברה הושבה חובת ההפלרה של המים. בישראל, לעומת זאת, הניסיונות להשבת החובה לדאוג לרמת פלואוריד תקינה במים כשלו עד עתה.

מעבר לנתונים הסטטיסטיים, תוצאות המחקר מראות שוב את הנסיגה של המדינה מאחריותה לבריאות הציבור, וזאת דווקא בימי האגף הפוליטי המתקרא ליברלי. במקום להבטיח הגנה לכולם בעלות מזערית ובסיכון אפסי, קבוצה קטנה נפנפה בסיסמת "חופש הבחירה" והפילה גל עששת על כולם. בהעברת האחריות למניעת תחלואה מהמרחב הציבורי אל המשפחה הבודדת, ״הפריטה״ המדינה את הבריאות והעמיסה תחלואה נוספת דווקא על הילדים והמשפחות שכבר סובלים מעוני. החזרת ההפלרה למי השתייה היא לא רק צעד רפואי חכם, אלא חובה פוליטית ומרכיב במאבק לצדק חברתי.