ספר חדש: שש שנות מחאה בעיניה ובדמיונה של שהם סמיט

ספרה החדש של שהם סמיט "חשש לפגיעה ברגשות הציבור, סיפורים ורשימות מן המחאות, 2026-2020", 182 עמודים, עומד להתפרסם בקרוב בהוצאת פטל.  ערכה את הספר אביבית משמרי, עיצוב עטיפה: אפרת גולן עם איור של איתי בנימיני, המוכר לקוראי "זו הדרך" בזכות הקריקטורה השבועית המתפרסמת בפינה הימנית-תחתונה בשער האחורי. הספר מוקדש "לאבי שהעביר לי את גֶן הזרוּת, ולאמי שהורישה לי את השייכות".

סמיט (1966) היא סופרת, מתרגמת ופעילה נגד המלחמה והכיבוש. היא פרסמה עד כה ארבעה ספרים למבוגרים ומעל שלושים ספרי ילדים, וכן סיפורים בכתבי עת שונים ומאמרים פובליציסטיים ב"הארץ". כלת פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס היצירה לסופרים עבריים, פרס דבורה עומר ופרס אקו"ם לספרות.

הסופרת, "מוחה כרונית" כהגדרתה, צברה כבר, יחד עם חברותיה וחבריה למאבקים, שנים רבות של מחאה תדירה ברחובות ערי ישראל. ברחוב מתפתחים הווי של מפגינים ותיקים, שיחות עם עוברי אורח עוינים, ותסכול בשל הזמן החולף ללא שינוי פוליטי, תוך ניסיון עיקש לפקוח את עיניו של ציבור אדיש. ספר זה הוא מעין-יומן של פעילה עקבית ונחושה. מכונסים בו טקסטים ספרותיים במגוון סוגות שנכתבו בזמן אמת, בידי אחת מאלה שמסרבים לשכוח ומתעקשים להזכיר. 

הספר נפתח בשיר "צ'יז" שכתבה סמיט בנובמבר 2020, בעקבות חשיפה של ארגון בצלם. זה תיעוד כניסתם של חיילי הכיבוש לבית משפחה בחברון באישון לילה, הקמת כל ילדי המשפחה ממיטותיהם והעמדתם לתצלום קבוצתי. הנה השיר:

לַילְָה טוֹב

שָׁקֵט הָרְחוֹב,

מִזְּמַן נָמִים יַלְדֵי הַגַּן:

סִיף וְעָזִיז, מַחְמוּד וְחָנָאן.

גַּם אַבָּא, אִמָּא, דּוֹדָה, דּוֹד,

שׁוכבים בשְֶּׁקט במּיטות .

מִי לֹא יָשֵׁן? הַחַיָּלִים!

בַּסִּמְטָאוֹת מְפַטְרְלִים.

מִשָּׁם לְפֹה, מִפֹּה לְשָׁם

יוֹרִים אֵיזֶה רִמּוֹן עָשָׁן,

וּכְשֶׁמֵּתִים מִשִּׁעֲמוּם,

דּוֹפְקִים בַּדֶּלֶת, צוֹעֲקִים: לָקוּם!

פּוֹתַחַת אִמָּא אֶת הַדֶּלֶת,

וְאֶת הַחַיָּלִים שׁוֹאֶלֶת:

שוּ? מָה עַכְשָׁו? מָה כֹּה דָּחוּף?

עוֹנִים הַחַיָּלִים: פְּקֻדַּת אַלּוּף.

תָּבִיאִי הֵנָּה אֶת כָּל הַיְּלָדִים — לֹא לְחַפֵף!

אַל תִּפְחֲדִי, זֶה סוּג שֶׁל כֵּיף.

סוּג שֶׁל תְּמוּנַת מַחְזוֹר, מַזְכֶּרֶת,

קָדִימָה, כֻּלָּם לַעֲמֹד בְּשׁוּרָה מְסֻדֶּרֶת.

לֹא לְפַהֵק, נַהִיל!

לֹא לְחַטֵּט בָּאַף, חָלִיל!

לֹא לְהוֹצִיא לָשׁוֹן לְדוֹד צַלָּם, נִידָאל!

לֹא לִבְכּוֹת, תֵּכֶף זֶה יַעֲבֹר, אַמַאל.

לְהִסְתַּכֵּל יָפֶה לַמַּצְלֵמָה, וְאֶל הָאֵין עָתִיד —

וְעַכְשָׁו, כֻּלָּם בְּיַחַד, לְהַגִּיד:

צִ'יז

את הקטע הקצר "מירכאות" כתבה סמיט ב-20 באוקטובר 2023, בתחילת מלחמת ההשמדה ברצועת עזה והוא נכון גם כעת. להלן בשלמותו: "'מעכשיו', אומר נפתלי בנט, 'אנחנו נראה תמונות קשות מעזה, תמונות קשות במירכאות'. לא, נפתלי, אלו יהיו תמונות קשות. בלי שום מירכאות. סבל הוא סבל. אזרחים הם אזרחים. נשים וילדים וזקנים הם נשים וילדים וזקנים. בלי מירכאות. וחיילים שייהרגו לא ייהרגו במירכאות. ולדרוש מאיתנו להחריג את סבל הזולת ולאיינו באמצעות מירכאות, משמע לגזול מאיתנו את אנושיותנו ולשים גם אותה במירכאות".

בכותרת "עצב בתשלומים", כתבה סמיט ב-19 בפברואר 2025 בהתייחסה לגורלם של שירי ביבס וילדיה אריאל וכפיר שנהרגו בשבי חמאס: "בנובמבר 23' לאחר הודעת החמאס, ואחר כך בינואר 24' ביום ההולדת של כפיר, ובאוגוסט 24' ביום ההולדת של אריאל, ולמראה שני בלונים כתומים, מיותמים, מרחפים בשביל אופניים, ושוב בינואר, ובכל פעם שאחת הנפשות הטובות הרבות שהתעקשה להאמין שהם חיים פרסמה את חמידותם, ומול סרטון האב הממרר בבכי, ועם כל התקלות בפעוט ג'ינג'י, בתינוק ג'ינג'י, ובהישמע המילה ג'ינג'י, ומול דלעות בשוק או אפרסמונים או מנגואים, ולמראה רעשן, ולמראה סמל באטמן, ומול הבית בניר עוז, ומול השלטים, וכשדיברה האחות, בת הדודה, בן הדוד, וכשירדן חזר, והיום, ומחר, וביום חמישי, וכשיובאו לקבורה, וכשניזכר, וניזכר, וניזכר, שוב ושוב ניזכר, ואין שום מילים מנחמות לומר לזה ששרד ולחבוק לא זכה, ואם הבנים לא שמחה, אם הבנים מתה והבנים מתים".