כן לשותפות אמיתית והדדית – לא לאהבה נכזבת

יו"ר הרשימה המשותפת, פרופ' יוסף ג'בארין, הכריז אתמול כי הרשימה נכונה להעניק "רשת ביטחון לכל ממשלה שתחליף את נתניהו". עוד הדגיש ג'בארין כי "לא ניתן להקים ממשלה כזו בלי מו"מ איתנו", והבהיר: "אנחנו לא נותנים צ'ק פתוח. מי שרוצה את תמיכתנו, מוזמן לנהל איתנו משא ומתן".

בעקבות דבריו של ג'בארין והעניין הרב בהם התקבלו בתקשורת העברית, ברע"מ טענו כי הרשימה המשותפת אימצה למעשה את עמדתו של ח"כ מנסור עבאס בדבר שותפות בקואליציה. אך יש הבדל חשוב בין גישתה של הרשימה המשותפת לבין גישתה של רע"מ, ובכך אעסוק במאמר זה.

דנטה אלגיירי, המשורר האיטלקי בן המאה ה-13, הרבה לכתוב על אהבתו הנכזבת לאישה בשם ביאטריצ'ה. לפי תיאוריו, דנטה היה מביט בה במבט עמוק ומלא אהבה, בעוד ביאטריצ'ה בקושי הייתה משיבה לו מבט, ולעיתים אף חולפת על פניו בבוז! גם רע״מ, בדומה לדנטה, אוהבת ומחויבת, רוצה ואף משתוקקת להיכנס לממשלה, בעוד האופוזיציה הציונית הנוכחית מעדיפה כמעט כל מפלגה אחרת. מבחינתה, רע״מ אינה אלא אופציה אחרונה בהחלט. הרי רק אם לא תצליח להרכיב קואליציה עם מפלגות ציוניות, תחפש האופוזיציה קשר רגעי עם רע״מ. בינתיים, מנסור עבאס ממתין להכרעתם של ראשי האופוזיציה ומקבל כל נוסחה שהם מציעים.

בעוד האהבה במערכות יחסים מורכבת משלושה מרכיבים – תשוקה, אינטימיות ומחויבות – אני רואה בהצטרפותו הקודמת של מנסור עבאס לממשלת בנט־לפיד, לצד בנט, סער, ליברמן ואף עידית סילמן, קשר שהתקיים בו רק המרכיב הראשון – וגם הוא באופן חד-צדדי. הרי עוד בטרם מלאה שנה לכהונת הממשלה, כבר פרשה סילמן מהקואליציה, וכעבור כחודשיים הודיע גם ניר אורבך כי אינו רואה את עצמו עוד חלק ממנה. השניים, חברי סיעת ימינה של ראש הממשלה דאז, נפתלי בנט, הפנו עורף לקואליציה שהיו שותפים להקמתה ותרמו להתפרקותה. זוהי אהבה קצרת טווח, קשר מזדמן שאין מאחוריו מחויבות של ממש. סטוץ פוליטי, רגע של קרבה, שאחריו כל אחד חוזר לאינטרסים שלו. אלא שהגרוע מכול הוא קיומה של מחויבות מצדו של עבאס, אל מול היעדרה מצד שותפיו מימין. במילים אחרות, מנסור הוביל את רע״מ למצב שבו איבדה התנועה את כבודה ביחסיה עם הממשלה שבראשה עמד בנט במשך כשנה.

לעומת זאת, הרשימה המשותפת מחפשת שותפות נכונה ומכבדת, המבוססת על הדדיות. ההבדל העיקרי נמצא בטיב המחויבות שבין הצדדים. הרי גם קשר קצר יכול להתקיים מתוך כבוד הדדי, וגם קשר ממושך יכול להיות א-סימטרי ומבוסס עלי עליונות של צד על צד אחר. הבעיה מתחילה כאשר צד אחד מבקש לבנות מערכת יחסים, בעוד האחר רואה בו מענה זמני לצרכיו. האחד מדבר על עתיד משותף, והאחר חושב רק על מחר בבוקר.

כאן מצוי לבה של המחלוקת הפוליטית. רע״מ מבקשת להשתתף בקואליציה בלי להציב גבולות, ואילו המשותפת מבקשת לבחון קודם כול את תנאי השותפות, את המחויבויות ההדדיות ואת האפשרות לחולל שינוי ממשי במדיניות. ההבדל אינו מסתכם בשאלה מי מוכן להיכנס לממשלה, אלא בשאלה מה כל צד דורש בתמורה לתמיכתו? מה הוא מסרב לקבל? ומה יקרה ביום שבו האינטרסים של השותפים יתנגשו?

המשותפת אינה שוללת קשרים פוליטיים זמניים ואינה מתנה כל שיתוף פעולה בהסכמה אידיאולוגית מלאה. היא מכירה בכך שהפוליטיקה מחייבת פשרות, הסכמות ובריתות משתנות. אלא שיש הבדל בין פשרה לבין ויתור על עקרונות, ובין שותפות מוגבלת ומוגדרת לבין מחויבות חד צדדית. אפשר לשתף פעולה עם סיעה בנושא מסוים ולהיאבק נגדה בנושא אחר. אפשר לתמוך במהלך פוליטי אחד ולהתנגד לאחר. ואפשר גם לקחת חלק בהקמת ממשלה מבלי להעניק לליברמן או לבנט צ'ק פתוח מראש. השאלה היא אם הקשר מבוסס על תנאים ברורים ועל הכרה הדדית, או רק על הצורך של אחד הצדדים בשני ברגע נתון.

המשותפת מכירה במורכבות המציאות ואומרת במפורש: אם ראשי האופוזיציה רואים בהחלפת ממשלת הימין את מטרתם העליונה, הרי שבעניין הזה היא מסכימה איתם. אך הסכמה על הצורך בהחלפת הממשלה אינה הסכמה אוטומטית עם כל מדיניותה של הממשלה החלופית. יש עניינים שיש לגביהם הסכמה עם כלל מפלגות האופוזיציה, יש סוגיות השנויות במחלוקת, ויש סוגיות מהותיות בהן קיימת הסכמה מלאה עם מפלגת הדמוקרטים, הסכמה חלקית עם מפלגות המרכז הפרגמטי, ומחלוקת אידיאולוגית מהותית עם בנט וליברמן.

ולכן, השאלה אינה רק זהותו של ראש הממשלה הבא, אלא גם על אילו יסודות תקום ממשלתו. כיצד תתמודד עם הפשיעה בחברה הערבית? מה תהיה מדיניותה ביחס לשוויון אזרחי, להקצאת תקציבים, לקרקעות ולדיור? ומה תהיה עמדתה ביחס למלחמה, לכיבוש ולפתרון הסכסוך?

כאן גם טמון ההבדל בין החלפת שלטון לבין שינוי מדיניות. החלפת הממשלה היא יעד משותף, אך אין פירוש הדבר שכל ממשלה חלופית ראויה לאותה מידה של תמיכה, יהיו אשר יהיו קווי היסוד שלה. לכן המשותפת מבקשת לשמור בידיה את מלוא אפשרויות הפעולה הפרלמנטריות: משא ומתן על הצטרפות לקואליציה, תמיכה מבחוץ, הימנעות בהצבעות מסוימות או התנגדות למהלכים שאינם עולים בקנה אחד עם עקרונותיה. ההכרעה בכל אחת מן האפשרויות הללו צריכה להיגזר מן התנאים ומן התוצאות, ולא מהתחייבות מראש למסלול פעולה יחיד.

לכן המשותפת הולכת לבחירות כדי לשחק את המשחק הפוליטי במלואו, כשחקן מן המניין. מנגד, רע״מ מגיעה לבחירות כשהיא מבקשת בראש ובראשונה להשתלב בקואליציה, גם כאשר שותפיה האפשריים אינם מביעים מחויבות דומה כלפיה. היא מסתכנת בכך שתמצא את עצמה בתפקיד של שחקנית ספסל, הממתינה להזדמנות שראשי הקבוצה יואילו להעניק לה. המשותפת, לעומתה, מבקשת להיות שחקנית בעלת כוח מיקוח עצמאי, שאינה מסתפקת בהזמנה להצטרף למשחק, אלא דורשת להבקיע שערים גם ולהשפיע על תוצאותיו.

האסטרטגיה של המשותפת מאפשרת לה, מצד אחד, להציב גבולות ברורים מול הרוח הימנית הנושבת בגוש האופוזיציה, ובפרט זו שמייצגים ליברמן ובנט, ומצד שני, לבנות ברית עם השמאל. שיטה זו נועדה לבודד את הימין ולהשפיע על קווי היסוד של הקואליציה הבאה, אם תקום. לעומת זאת, ככל שרע״מ נמנעת מלהבחין בין העמדות הפוליטיות של שותפיה האפשריים, היא מצמצמת את יכולתה לנהל משא ומתן נפרד על הסוגיות שבהן מתקיימות מחלוקות מהותיות.

ובמובן הזה, המשותפת מבקשת להפריד בין שתי מערכות יחסים שונות: הקשר הפוליטי עם מפלגות, שמטבעו עשוי להשתנות, והשותפות העמוקה בין הציבורים, שאמורה להתקיים גם אחרי שהממשלות מתחלפות והקואליציות מתפרקות. ברית עם מפלגה יכולה להסתיים מחר בבוקר, אך שותפות אמיתית בין אזרחים יהודים וערבים אינה אמורה להסתיים בעקבותיה. דווקא ההבחנה הזאת מאפשרת לנהל מחלוקות פוליטיות חריפות מבלי להרוס את יסודות החיים המשותפים.

כמובן, חשוב להדגיש את המכנה המשותף ואת ההסכמות עם האופוזיציה, אך באותה מידה חשוב להכיר בהבדלים ובמחלוקות. שותפות אמיתית במובן זה אינה מחייבת את הצד הערבי לוותר על זהותו ועל עקרונותיו. להפך – היא מאפשרת לו לשתף פעולה במקום שבו קיימת הסכמה, להתווכח במקום שבו קיימת מחלוקת ולשמור על כבוד הדדי גם כאשר הדרכים הפוליטיות נפרדות.

רק כך אפשר לבנות שותפות חברתית ופוליטית אמיתית. הרי לא באהבות נכזבות בונים בתים, ולא בבריתות שטחיות נאבקים בפשיזם ובגזענות. זוהי דרכה של השותפות המכבדת והכנה, בה צועדת הרשימה המשותפת. אני רואה בה המשך של מסורת פוליטית ארוכת שנים, מימיהם של מאיר וילנר ותאופיק טובי, דרך תאופיק זיאד ותמר גוז'נסקי ועד מוחמד ברכה, דב חנין, אחמד טיבי, עאידה תומא, איימן עודה, עופר כסיף, יוסף ג'בארין ומהא כרכבי.