fbpx

דב חנין על מאבקו של נתניהו במערכת המשפט: "התקפה על המדינה מתוך המדינה"

ראיון עם ח"כ לשעבר דב חנין בנושא המרחב הדמוקרטי והמתקפה של שלטון הימין על מערכת המשפט

השבוע ראיין "זו הדרך" את ח"כ לשעבר דב חנין. חנין, הידוע בעיקר כפרלמנטר מצטיין שכיהן בכנסת 13 שנים מטעם חד"ש, הוא גם משפטן בהשכלתו. בראיון דיבר חנין על מערכת הבחירות שבפתח, על העיסוק הציבורי הגובר במערכת המשפט במהלכה, ועל ההבדל בין ביקורות למתקפה על עולם המשפט.

במערכת הבחירות לכנסת ה-24 נדמה שהעיסוק הציבורי במערכת המשפט מרקיע שחקים, על רקע משפטו הפלילי של רה"מ. לכן נדמה שהדרך לפתוח את הריאיון הזה היא בשאלה – האם הבעיות שלנו כאנשים הן בעיות משפטיות או פוליטיות?

הבעיות האמיתיות של אנשים הן בעיות חברתיות, כלכליות, סביבתיות, והדרך לטפל בהן היא באמצעות שינוי כלכלי, חברתי וסביבתי. הבעיות שלנו הן בעיות פוליטיות – ולכן גם השינוי חייב להיות פוליטי. לכן, התפיסה שאומרת "הבעיה היא משפטית, לכן הפתרון יהיה משפטי" היא שגיאה כפולה. קודם כל כי הבעיות עמוקות יותר מבעיות משפטיות, אבל גם כי הפתרון המשפטי יהיה לא מלא. זה לא אומר שלא קיימות בעיות משפטיות, אבל יש בעיות רבות יותר שצריך לפתור במישורי העומק הפוליטיים והכלכליים.

אפשר לתת כדוגמה נושא בו עסקנו ב"זו הדרך" לאחרונה, שהוא חלק חשוב מהפעילות הפרלמנטרית של חד"ש – מאבק בפינויים של תושבי שכונות מצוקה כגבעת עמל ואבו כביר. אלה פינויים שמבוצעים מתוקף החלטת ביהמ"ש.

כשאני הייתי בכנסת פעלתי לקדם שינויים בחוק, שיאפשר פתרון צודק יותר. למרבית הצער החוק של גבעת עמל עבר בקריאה ראשונה בכנסת ה-20, אך מאז לא קודם בידי הקואליציה. בתי המשפט פועלים לפי החוק הקיים, לכן הטענה אינה נגד השופטים אלא כלפי המחוקקים. מי שאחראי לזה שלגבעת עמל אין פתרון זה השלטון – הממשלה והכנסת. אנחנו צריכים להיאבק על מנת לשנות את החקיקה הקיימת ולתת פתרונות לבעיות של אנשים.

זה כמובן לא התחום היחיד בו מערכת המשפט לא השכילה להציע פתרון לעוולות עומק של החברה הישראלית.

נכון. קודם כל, הסכסכוך הישראלי פלסטיני זה לא משהו שבתי המשפט יודעים לפתור או להתמודד איתו. בתי המשפט יכולים ואף הצליחו לתקן עוולות נקודתיות של הכיבוש, אלא שעל מנת "לפתור את הבעיה" ולהביא לסיום הכיבוש צריך לכונן שינוי פוליטי. דוגמאות נוספת הן כמובן המשבר הכלכלי שאנו חווים ומשבר האקלים – אלה לא תחומים שבתי משפט כלל יודעים לפתור. זה לא אומר שהשדה המשפטי הוא בלתי רלוונטי לנושאים הללו, ומערכות המשפט עשו לעתים צעדים חיוביים נקודתיים בהתמודדות איתם. הזכרנו כי ניתנו מספר פסקי דין נגד עוולות של הכיבוש. עכשיו בצרפת ניתן לדוגמה פסק דין שהרשיע את הממשלה הצרפתית בהפרת חובותיה לטיפול במשבר האקלים. זה כאמור פסק דין חיובי, אבל לא משם תבוא הישועה.

אז מהיכן היא תגיע?

מתנועה של אנשים. השינוי תלוי בפעולה של בני אדם, ביחד, מקבוצות שונות של החברה. הפעילות המשפטית יכולה לסייע, אבל אני תולה את התקווה שלי לשינוי מתוך עולם השטח והמעשה, ולא מתוך עולם המשפט. בתי המשפט יכולים כמובן לתרום למאבקים. גם ברמה האישית בתור עורך דין נאבקתי שנים בבתי המשפט בשביל לקדם הישגים – למשל בג"ץ  "לאור נ' המועצה לביקורת מחזות", בו עתרנו נגד ההחלטה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לפסול את הצגת המחזה "אפרים חוזר לצבא" שעסק בביקורת המשטר הצבאי בגדה. זכינו בעתירה ובעקבותיה בית המשפט העליון ביטל את הצנזורה על מחזות בישראל. אבל השינויים הגדולים לא יכולים להתקיים בבתי המשפט – את השינויים הללו יש להביא דרך המאבק הציבורי בזירות שבהן הדמוקרטיה מתבטאת.

 במערכת הפוליטית בישראל, שבראשה עומד כעת נאשם בפלילים, האם יש משמעות מיוחדת למאבק סביב מערכת המשפט?

המשפט הוא למעשה מרכיב בצורת הארגון החברתית של כל חברה. כל חברה מאורגנת דרך כללי פעולה מסוימים, הליכים ופרוצדורות, שנאכפים ומתבצעים במערכת משפט. במציאות הפוליטית הישראלית, אנחנו חיים תחת מתקפה של השלטון עצמו על חלק מכללי ההתנהלות של המדינה. למתקפה זו יש מגוון סיבות, אך במרכז עומדת העובדה כי יש לנו ראש ממשלה שנחשד בעבירות חמורות, ועל מנת להגן על עצמו הוא תוקף את כללי ההתנהגות של המערכת המשפטית. על כן אנו נמצאים במצב מאוד מיוחד – התקפה על המדינה מתוך המדינה, ולמעשה מתוך צמרת המדינה.

האם זה מהלך של 'פירוק המדינה'?

זה מהלך שנועד לשנות את אופייה של המדינה, לא לפרק את הכוח השמור לה. יש מי שרואה את המדינה כיחידה אינטגרלית – אבל המדינה היא מערכת מורכבת שבתוכה מתקיימות הרבה סתירות פנימיות. התפקיד המרכזי שלה הוא לשמור ולקיים את הסדר החברתי, אבל כסוציאליסטים אנחנו יודעים שבתוך המערכת של 'הסדר החברתי' הזה יש סתירות ומאבקים. מה שקורה כרגע הוא שרה"מ וקבוצת השלטון שסביבו מפרקים מנגנונים של המדינה שעלולים לפגוע בשלטון עצמו. לכן ההתקפה היא על דרגים מסוימים בתוך הפעילות של המדינה – זו ולא התקפה על עצם המוסד של המדינה, אלא על האיזונים שבתוכו. חברה מודרנית במאה ה-21 זקוקה למדינה לצורך הארגון החברתי, ולכן השאלה הפוליטית אינה עצם קיומה של המדינה, אלא שינוי מוקדי הכוח והאיזונים שבתוכה.

אבל לא רק נתניהו פועל לשנות את מוקדי הכוח הפוליטיים. במערכת הבחירות הנוכחית אנו פוגשים כמה כוחות ימין שרוצים לצמצם את המרחב הדמוקרטי, והם מתחרים ביניהם על השלטון. נתניהו הפך בן ברית ברור וגלוי של הכהניסטים מצד אחד, אבל גם סער ובנט ששניהם תמכו בהעברת חוקים שפגעו במרחב הדמוקרטי. בנט, למשל, פעל לצמצם זכויות עובדים וביקש לבטל את זכות השביתה – זו פגיעה חמורה במרחב הדמוקרטי. לכן ברור שיש לנו בעיה שהכוחות הגדולים בזירה הפוליטית הם כוחות ימניים מסוכנים שבהחלט מאיימים על המרחב הדמוקרטי באופנים שונים ובזירות שונות. המועמדים השונים של הימין משקפים סכנות שונות אבל הן כולן סכנות.

והסכנה הראשית מגיעה מצד נתניהו?

אנחנו נמצאים במרחב דמוקרטי מצומצם. נתניהו, במהלכים שלו, רוצה לצמצם עוד יותר את המרחב הדמוקרטי על מנת להגביר את כוחו ולשחרר אותו ממגבלות. ראה למשל חוק היסוד שאפשר את דחיית העברת מועד התקציב, שכעת מוגשת נגדו עתירה לבג"ץ. זו עתירה מתבקשת מאחר שהכנסת בעצם השתמשה לרעה בסמכות המכוננת שלה לחוקק חוקי יסוד. היא לקחה חוק טכני, ורוממה אותו וצבעה אותו בצבעים של חוק יסוד על מנת לשריין אותו מביקורת שיפוטית. אני בדעה, שהיא אמנם דעת מיעוט בעולם המשפטי, כי בג"ץ צריך לפסול אותו כחוק יסוד. זה לא חוק יסוד, זאת חקיקה טכנית שיצרו לה תחפושת של חוק יסוד על מנת למנוע ביקורת שיפוטית ולשחרר את הכנסת והממשלה מלחוקק חוק תקציב למדינה ולהביא תקציב. למעשה הצעד הזה הוא פגיעה בחוקי היסוד הקיימים של מדינת ישראל וגם בסדר החוקתי הבסיסי, ולכן בסוגיה הזאת התערבות של בג"ץ היא נדרשת וראויה.

המהלכים השלטוניים של נתניהו מזכירים לנו את "שמונה עשר בברימר של לואי בונפרט" (קרל מרקס, 1852): תנועת הריאקציה של 1848 בהובלת נפוליאון השלישי, שביטלה את הרפובליקה הצרפתית ה-2 וכוננה קיסרות צרפתית, טבעה את האמרה "החוקיות הורגת אותנו". גם נתניהו רוצה להשתחרר מעקרון החוקיות, על כן הוא מנסה לצמצם ולפגוע במרחב הדמוקרטי. אבל כתנועת נגד פוליטית, אנחנו יודעים שהמרחב הדמוקרטי הינו קטן ולא מספק מלכתחילה, אנחנו שואפים להגדיל ולהרחיב אותו תדיר.

תיארת את המהלך של השלטון כמתקפה על האיזונים והבלמים בתוך 'מוסד המדינה'. מה צריך להיות המהלך האלטרנטיבי שלנו לבניית 'האלטרנטיבה השמאלית'?

אסור לנו לוותר על המאבק על המרחב הדמוקרטי הקיים, מאחר וזה המרחב עליו אנחנו יכולים לעמוד בקיום המאבקים הפוליטיים והכלכליים שלנו. אבל כאמור, אנחנו מכירים בכך שהמרחב הזה הינו בלתי מספק מלכתחילה. לכן מול הניסיונות לצמצם את המרחב הדמוקרטי, אנחנו זקוקים לפוליטיקה שלא עוצרת בהגנה על המרחב הקיים, אלא שואפת ויוזמת להרחיב אותו במקביל.

כיצד ניתן לעשות זאת?

להרחיב את מתחם הזכויות הדמוקרטי לפריפריה, לישובים בלתי מוכרים, לחברה הערבית, ליוצאי אתיופיה. יש קבוצות רבות עבורן המרחב הדמוקרטי מצומצם יותר מראשיתו. הרחבת המרחב הדמוקרטי משמעה קידום יכולת דמוקרטית להכרעה בשאלות כלכליות וחברתיות. לא רק בשאלות אזרחיות. להרחיב את המרחב הדמוקרטי זה אומר לבטל את הכיבוש. כל המהלכים הללו הם מהלכים של הרחבת המרחב הדמוקרטי. אנו זקוקים לפוליטיקה שמטרתה להרחיב את המרחב הדמוקרטי – ולא רק למנוע את הצמצום שלו. חד"ש מציבה דרך אלטרנטיבית, אבל עדיין לא נתפסת ככוח שלטוני אלטרנטיבי, אלא רק כאופוזיציה. אנחנו לא רוצים להיות אופוזיציה אלא אלטרנטיבה, והשאלה הגדולה היא כיצד להגיע למקום הזה. אנו צריכים לפעול בתהליך רב מימדי: הזירה הפרלמנטרית והמשפטית הן זירות חשובות, אבל מי שמצמצם את הפוליטיקה רק לזירות הללו עושה שגיאה קשה. הפוליטיקה לא מתחילה בכנסת ולא נגמרת בכנסת. כדי לבנות את המחנה השמאלי, אנחנו צריכים לייצר מהשטח את הכוחות והחיבורים שיבססו אלטרנטיבה שמאלית לשלטון בישראל. כל מה שפחות מזה – הוא פחות מידי. המשימה האסטרטגית שלנו היא לבנות את הכוחות והחיבורים שייצרו אלטרנטיבה לשלטון, ולא להסתפק באופוזיציה לשלטון.

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן