השתיקה במרכז הגיליון המקוון החדש של "חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי"

"השתיקה אינה רק היעדר מילים. היא מנגנון חברתי, פוליטי ונפשי; מרחב שבו אלימות יכולה להתקיים מבלי שתיקרא בשמה, שבו סבל נותר בלתי נראה, ושבו הנורמלי לכאורה מכסה על מה שאסור או קשה לראות". כך נכתב במאמר המערכת בגיליון החדש, מס' 9,  של "חוצות – כתב עת תרבוטיפוליטי". הגיליון מבקש להתבונן בהשתקה לא רק כתוצאה של יחסי כוח, אלא גם כפעולה אלימה בפני עצמה – "כזו המתקיימת לעיתים דווקא באמצעות נרמול, דיסוציאציה והסתגלות למציאות גרוטסקית". מתוך ראיה זו מבקשות העורכות לבחון את האחריות המקצועית והאזרחית: כיצד לזהות את מנגנוני ההשתקה, כיצד להתנגד להם, וכיצד להפוך את העשייה הטיפולית, המחקרית והקהילתית למעשה של עדות, של התנגדות ושל פעולה אקטיביסטית. 

במאמרה "פחד, השתקה והיעלמות: רישומיו של איום מתמשך בנפש" עוסקת נג'לא אסמר באחת הסוגיות המרכזיות והכאובות המאפיינות את חוויית המיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בישראל. באמצעות שילוב בין תיאוריות פסיכואנליטיות לבין "פסיכולוגיית השחרור", מציעה אסמר התבוננות מעמיקה בפחד ובשתיקה כארגון נפשי מתמשך ומופנם, הנבנה לאורך זמן, נטמע בגוף וממשיך לפעול גם כאשר האיום אינו גלוי. אסמר מראה כיצד הציווי "היזהר בדבריך" התעצב לאורך ההיסטוריה – החל באירועי הנכבה ובתקופת הממשל הצבאי – ומועבר בין דורות לא רק כתגובה לאיום חיצוני או באמצעות סיפור מפורש, אלא דרך זהירות גופנית, לחישות והרחקה מכל דיבור העלול להיות מסוכן.

עוד בגיליון, ריאיון שערכה טובה בוקסבאום עם איכלס אישתייה. הדלת נפתחת לבוקר "שגרתי" בבית משפחה פלסטינית בגדה: השעון המעורר מצלצל והאם עומדת להעיר את שני ילדיה הקטנים ולשלוח אותם לגנים, אלא שבמציאות של הכיבוש שום דבר לא צפוי – דפיקה אלימה בדלת ועשרות חיילים מתפרצים לבית מבהילים את האם וילדיה, אין דיבור, אין הסברים, רק צעקות ואיומים, מספרת איכלס על רגעי האימה. "ההתפרצות לביתה של איכלס הנו מופע אחד מתוך פרקטיקת הכיבוש האינסופית, מטרתה ברורה: להשתיק, להפחיד, לאיין את הסובייקט הפלסטיני. למרר את חייו עד שיוותר". אלא שאל מול הדה-הומניזציה וכוחות ההשתקה מתייצבת איכלס ומשמיעה את עדותה בגלוי, יוצאת בקריאה לקהל הקוראות ולקהילה הבינלאומית לתמוך בארגוני שלום ובסיום הכיבוש.

במאמרה "על החמצה ותקווה ברחבי יפו כמשל", מזמינה לירון טל להתבונן בהחמצה ובייאוש, אך גם בתקווה, באפשרות של חיים משותפים. היא מדגימה מנקודת מבט פסיכו-פוליטית, דרך התרחשויות יומיומיות של היתקלות, התנגשות ושיח או העדרו, את הפוטנציאל הטמון במפגש האנושי הערבי-יהודי הטעון במציאות היפואית, ואת המשמעויות העולות ממנו "כאשר נוטעים אותו בהקשר של יחסי הכוח החברתיים והפוליטיים וכאשר מתבוננים בו מנקודת מבט פסיכולוגית של הקשר וקשר".  

בטקסט "על שתיקה הולכת ונמשכת", המבוסס על הרצאה שניתנה בוובינר בשם "שומר נפשו יקרב", בו אנשי טיפול התבטאו ומחו לגבי האלימות בגדה המערבית, קוראת דנה אמיר לבחון את המשמעות המוסרית של השתיקה, ומתוך כך לתבוע מחדש את השפה ואת הזכות והחובה לדבר נגד – כדברי אלכסנדר פן: "בעד הנגד". איתן גילור מילר מציע בגיליון גישה תיאורטית חדשנית לטיפול באוכלוסייה מגוונת מגדרית ונוירולוגית: "טיפול אינטגרטיבי מאשש זהות". גישה קלינית-אתית זו מבוססת על ההכרה בזכותו הבסיסית של אדם להגדיר את עצמו מתוך חווייתו ומשלבת מבט ביקורתי על הדרישה החברתית המתמדת לנורמליות, אשר עלולה להגביר מצוקה נפשית של הפרט המתקיים בנקודת המפגש בין הרצף האוטיסטי לקשת המגדרית.

בריאיון שערכה אסתר רפפורט עם נטעלי בראון ודנה אולמרט על הסרט "חמצן", משוחחות המרואיינות על המשמעויות של הבחירות הקולנועיות של הבימאית והאפקטים הנפשיים שקיוותה לחולל באמצעות הסרט. העלילה, בה האם (השחקנית דנה איבגי) נדרשת להגיב לבחירה של בנה, חייל קרבי, להשתתף בסבב לחימה מיותר בלבנון על אף שאמור היה כבר להשתחרר, מקבלת מפנה לא צפוי וקהל הצופים "נחטף" למצב תודעה אחר, בו שיתוף הפעולה העיוור של ההורים עם המיליטריזם הנורמטיבי אינו מובן מאליו. דנה אולמרט מוסיפה פרספקטיבה ספרותית, כאשר היא מתדיינת בייצוגים של דמות אם החייל בספרות העברית.

ג'סיקה נבו סוקרת בגיליון החדש את היסטוריה של טריבונלים של צדק שהתקיימו בעשורים האחרונים בהקשרים פוליטיים וחברתיים שונים. טריבונלים של צדק, כגון "טריבונל ראסל" שעסק בפשעי מלחמת וייטנאם ו"טריבונל עזה" שהתקיים לאחרונה, מציבים לעצמם כמטרה לתעד פשעים נגד האנושות, לתת עדות לפשעים אלה ולהביע התנגדות להם. עוד בגיליון, שירפרי עטה של המשוררת עאליה מליחאת, ויצירת אמנות חזותיתשל האמנית אמל מטר.

לעיון בגיליון החדש:

https://www.hebpsy.net/me.asp?id=245

עוד בנושא:

https://zoha.org.il/142755