גבולות ההשפעה הדיגיטלית – למה ביבי לא קיצר להדר מוכתר את הפז"ם

בשיטוט ברשתות החברתיות בתקופה האחרונה, כמעט תמיד נתקלנו בסרטון של בחורה צעירה המחזיקה מיקרופון ושואלת אנשים שאלות. במבט ראשון הסרטון נראה תמים: שאלה, תשובה, דיון פוליטי קצר. אבל המסרים שהסרטון נושא והאופן שבו הפוליטיקה מוצגת באמצעותו מעלים שאלות על השפעתו על התודעה הפוליטית של צעירים ועל המקום שהפרובוקציה תופסת בשיח. הסרטונים האלה העניקו ליוצרת התוכן הדר מוכתר חשיפה עצומה.

מוכתר, בת 24, נכנסה לפעילות פוליטית דרך המפלגה "צעירים בוערים", שהעמידה במרכז את הבעיות שמעסיקות צעירים, ובראשן משבר הדיור ויוקר המחיה. מפלגה זו ניסתה להציג עצמה כקולו של דור צעיר שבעיותיו אינן זוכות במקום מספק בפוליטיקה, ובמקביל נמנעה מנקיטת עמדות ברורות בסוגיות הפוליטיות הגדולות. מוכתר עמדה בראש המפלגה, אך בבחירות 2022 לא הצליחה להיכנס לכנסת ולאחר מכן נעלמה לתקופה מהזירה. כשחזרה, כבר שינתה את פניה.

בהדרגה זנחה מוכתר את השיח שהתמקד בבעיות צעירים ופנתה לשיח ימני מובהק – המלחמה, ההתנחלויות וסוגיות חברתיות שמרניות, אך מעל הכל עסקה בהתקרבות פוליטית ואישית לבנימין נתניהו. בהופעתה המחודשת נראתה כמי שמנסה להוכיח את מקומה במחנה הפוליטי שאליו בחרה להשתייך. השינוי מעלה שאלה: מה נותר מהפרויקט הפוליטי שמוכתר ניסתה להציג בתחילת דרכה? האם מדובר בהתפתחות אמיתית בעמדותיה, או בדמות פוליטית שהגדרתה העצמית תלויה יותר ויותר במחנה שבו היא מבקשת להשתלב?

אך הבעיה אינה רק בשיח שבו בחרה, אלא גם בדרך שבה חזרה לפוליטיקה. עמדו בפניה מסלולים רבים: פעילות מפלגתית, עבודה בשטח, בניית בסיס פוליטי, פעילות בעמותות וביוזמות שונות או ניסיון לבנות פרויקט פוליטי ברור. היא בחרה בעיקר בתקשורת, ובאופן ממוקד יותר – ביצירת תוכן מהיר ושנוי במחלוקת ברשתות החברתיות.

היא החלה להגיע להפגנות של אנשים שאינם מחזיקים בעמדותיה, במיוחד אנשי שמאל וערבים, ולהתעמת איתם מול המצלמה. עם הזמן הפכה הפרובוקציה חלק מרכזי מהתוכן: עימות, ויכוח, קטע קצר, כותרת – ואז אלפי צפיות ותגובות. מטרת העימותים לא הייתה להגיע לדיון פוליטי מעמיק, אלא לאשש את הטענה שהסרטון נועד מלכתחילה להוכיח. בחירת השאלה, המרואיין והעריכה מאפשרות ליוצר התוכן לבנות את הנרטיב שהוא מבקש להעביר.

פרסום מול כוח פוליטי

וכאן, לדעתי, החלה הטעות המרכזית של מוכתר: היא חשבה שהמצלמה היא הדרך לעשות פוליטיקה, ולא רק כלי אחד בארגז הכלים הפוליטי. הודות לכל הסרטונים, העימותים והפרובוקציות – ואפילו תקיפות שהיא עצמה חוותה – היא השיגה פרסום רב. אבל כשניסתה לתרגם את הפרסום לכוח פוליטי התברר ההבדל בין השניים. לאחר שניסתה להצטרף לליכוד ולהתמודד בפריימריז, נזקקה לקיצור תקופת האכשרה. באמצעות הרשתות פנתה לקהל וביקשה להפעיל לחץ על נתניהו, בתקווה לקבל אישור שיאפשר לה להתמודד. בסופו של דבר לא קיבלה את קיצור הדרך שלו ציפתה.

מדוע אדם שצובר כל כך הרבה צפיות ותשומת לב אינו מצליח לתרגם זאת לכוח פוליטי? מפני שפרסום אינו בהכרח כוח פוליטי. מוכתר בנתה חלק גדול מההון שלה על קהל ברשתות החברתיות, ולא באמצעות עבודה פוליטית, התארגנות או הישגים שמאפשרים לציבור לראות בה דמות הראויה לתמיכה גם מחוץ למסך. הרשתות החברתיות יכולות לעזור לפוליטיקאי להגיע לקהלים חדשים, אבל אינן יכולות להחליף את העבודה הפוליטית.

כאן נכנס גם המושג "קליקטיביזם" – השתתפות פוליטית באמצעות לחיצה, תגובה ושיתוף באינטרנט. זו יכולה להיות כלי חשוב להתארגנות. אך הבעיה מתחילה כאשר המעורבות הדיגיטלית מתפקדת כתחליף לעבודה ולהתארגנות, במקום ככלי שמשרת אותן. מוכתר נשענה על התואר "משפיענית" יותר משהצליחה לבנות לעצמה מעמד של "פוליטיקאית". משפיען זקוק לתשומת לב ולנוכחות מתמדת; פוליטיקאי זקוק גם לפרויקט, לעמדות, להתארגנות, לבסיס וליכולת לתרגם רעיונות לפעולה.

תרבות ההטרדה הפוליטית

אבל ההשפעה של מודל הדר מוכתר אינה מתמצית בשאלה אם היא עצמה תיכנס לכנסת. בשנים האחרונות מתפשט סוג תוכן שאפשר לתארו כ"תרבות ההטרדה הפוליטית": אדם מגיע למקום שבו נמצא יריבו הפוליטי, לא כדי לנהל איתו דיון, אלא כדי להתגרות בו, לצלם את תגובתו ולהפוך את העימות עצמו לתוכן.

מוכתר לא יצרה את התופעה, אבל הפכה אחת הדמויות הבולטות של הסגנון הזה. כיום רואים גם דמויות אחרות, כמו מרדכי דוד ורועי סטאר, שמסתמכות במידות שונות על עימות ופרובוקציה כחלק מנוכחותן הפוליטית ברשתות. המודל הזה משנה את התפיסה של מהי עשייה פוליטית, במיוחד בקרב צעירים שמקבלים חלק גדול מהמידע הפוליטי שלהם מהרשתות. הבעיה אינה בכך שצעירה רוצה להגיע במהירות לעמדה פוליטית. גיל אינו מדד לכשירות, ומספר השנים שאדם מבלה במפלגה אינו הופך אותו בהכרח פוליטיקאי טוב יותר. לצעירים יש זכות להיות בעמדות קבלת החלטות ולדרוש מקום משמעותי יותר. הבעיה מתחילה כאשר מקצרים את הדרך באמצעות קיצור העבודה הפוליטית עצמה.

כאשר מתגבשת תפיסה לפיה אדם אינו זקוק לפרויקט, לידע, לעבודת שטח, להתארגנות או לעקרונות ברורים, ויכול בתוך זמן קצר של יצירת תוכן ועוררות מחלוקת לבנות לעצמו "זכות" לקבל תפקיד פוליטי – אנחנו לא מרחיבים את השתתפות הצעירים בפוליטיקה, אלא משנים את ההגדרה של עשייה פוליטית.

הדר מוכתר מעלה שאלות על מקומם של צעירים, של הרשתות החברתיות ושל העבודה הפוליטית. אבל ייצוג פוליטי אינו נמדד רק בגיל. פוליטיקאי טוב אינו בהכרח שייך לכל אחת מהקבוצות שאותן הוא מייצג, אלא מי שמסוגל לראות את קשייהן ולתרגמם לעקרונות ולפרויקט פוליטי יציב ומתמשך. תרבות פוליטית שמעניקה לגיטימציה לכל מה שפרובוקטיבי ואלים והופכת את העבודה הפוליטית למרוץ אחר צפיות אינה בהכרח מעניקה לצעירים מקום גדול יותר – היא עלולה לשנות את משמעות הפוליטיקה עצמה.

לכן ייתכן שהטעות של הדר מוכתר לא הייתה בכך שרצתה להגיע במהירות לכנסת, וגם לא בכך שהשתמשה ברשתות החברתיות. הטעות הייתה שהתייחסה לפרסום כהון פוליטי, ולמצלמה בתור העבודה הפוליטית עצמה. נראה שאפילו ביבי הבין שלפוליטיקת הלייקים הזאת צריך להציב גבולות, לפני שזו תהפוך דמותה של העשייה הפוליטית.