"אלימות פלילית או פוליטית": השורשים הפוליטיים של הפשיעה בחברה הערבית

ההקשר הפוליטי של משבר הפשיעה בציבור הערבי עמד  במרכז מפגש שהתקיים בשבוע שעבר בסניף החדש של חד"ש בהוד השרון. במפגש תחת הכותרת "אלימות פלילית או פוליטית" השתתפו סגן ראש עיריית טירה, עו"ד סאמח עיראקי, והחוקרת ד"ר אילת מעוז. הדוברים דנו בפשיעה בהקשרה הפוליטי ולא כעניין "תרבותי" כמו שמערכת התעמולה הגזענית שבה וטוענת.

סאמח עיראקי פתח את האירוע והציג את ההקשר הרחב.  בתחילת האינתיפאדה השנייה (2000), אמר, היו ארבעה ימים של מאבק ועימותים בין החברה הערבית לבין המשטרה וכוחות היס"ם. אז, לדבריו, "נפל האסימון" לממסד, שראה עד אז את האוכלוסייה הערבית בתור "הערבי הטוב והנאמן למדינה היהודית". הממסד הבין כי קם דור צעיר שעומד על זכויותיו ותובע את מקומו. במהלך האירועים נרצחו בידי המשטרה מפגינים צעירים בני 17 עד 25. אז, לדברי עיראקי, החל תהליך שבו הממסד פועל נגד החברה הערבית וממסגר אותה כאויב מבפנים וכ"פצצה מתקתקת". בהמשך, ציין, התהליך הגיע עד כדי עידוד ותמרוץ של העברת השליטה בחברה הערבית לידי ארגוני הפשיעה.

ד"ר אילת מעוז המשיכה את דבריו והסכימה עם המסגור של צמיחת תופעת הפשיעה הנוכחית בחברה הערבית על הרקע הפוליטי של יחסי המשטר המשתנים עם החברה הערבית. במקביל לאירועי אוקטובר והאינתיפאדה, קרו גם תהליכי הגלובליזציה והניאו-ליברליזם ששינו מאוד את האפשרויות הכלכליות בארץ. ישראלים יהודים הפסיקו לנסוע לסחור ולעשות קניות בשטחים בעקבות המצב הביטחוני והאינתיפאדה, ובישובים הערביים התחילו לצמוח שווקים חדשים, יזמות ועסקים. ישנם גורמים שנעשו טפילים על הפעילות הזו, ומכריחים את בעלי העסקים לשכור אותם כדי להגן עליהם, כדי לתת להם הלוואות ומימון, שקשה לאזרח הערבי לקבל מהבנקים.

מארגוני פשיעה למאפיה

מעוז הסבירה שתופעת הפשיעה המאורגנת היום עברה מארגוני פשיעה רגילים, לכדי צמיחה של תופעת "מאפיה" –תופעה של פשיעה מאורגנת שלא עוסקת בסחר בסמים ובשירותים ובסחורות לא חוקיים, אלא באספקת שירותי משילות לא פורמליים או לא חוקיים.

תחומי העיסוק שלה דומים למה שעושה המדינה. המאפיה היא מעין תחליף מדינה: מספקת הגנה, אכיפת נורמות שונות, בוררות, אבל גם תחומים כמו תשתיות, פינוי זבל, ניקיון, ושירותים של חינוך ורווחה, פרוטקשן והלוואות, גביית חובות ואכיפת חוזים. מאפיה היא מה שקורה כשפשיעה מאורגנת פוגשת פוליטיקה. זה פשע המתהווה בזיקה למדינה ולכלכלה הפורמלית. באיטליה רואים במאפיה "שזירה" עמוקה של האינטרסים הפליליים, העסקיים והפוליטיים.

מאפיה צומחת במצבים של פתיחה של שווקים קפיטליסטיים חדשים – במקומות בהם המדינה חלשה או לא נוכחת. כפי שקרה בסיציליה עם שקיעת הקניין הפאודלי וברוסיה אחרי קריסת ברה"מ, כך גם בישובים הערביים בישראל בעקבות סגירת השווקים בשטחים לאחר האינתיפאדה השנייה – שווקים רבים נפתחו בבת אחת. מצד אחד יש פיתוח כלכלי קפיטליסטי מהיר; מצד שני המדינה נעדרת – אין הגנה, אכיפה ושירותים להסדרת השווקים החדשים.

כשנפתחים עסקים חדשים, יוזמות עסקיות ערביות מייצרות הצבר הון חדש. מישהו צריך לאכוף את החוזים, לתת הלוואות, לגבות חובות, להגן מפני פריצות ושוד, לסייע בהסדרת מיסוי ועוד. כשהמדינה לא ממלאת חובותיה כפי שהיא עושה בשוק הישראלי הכללי, נוצר ואקום שאליו נכנסות הכנופיות המשתפות פעולה עם היזמות העסקית. זהו שיתוף פעולה רעיל וקטלני בין הון ואלימות.

קשרי צבא-פשיעה

הרקע הפוליטי של הפשיעה והקשר שלה למבנה היחסים בין המשטר לחברה הערבית היו נוכחים תמיד, ציינה מעוז. החברה הפלסטינית בישראל סבלה מהדרה וממחסור במשאבים מאז קום המדינה, ובתוכה התפתחה גם פשיעה "חברתית" – פשיעה שנבעה מעוני וממצוקה והייתה ברובה פשיעה בהיקף קטן. ד"ר מעוז התייחסה לכך שבשנות ה-80 צמחו ארגוני פשיעה גדולים, בהם אבו לטיף, מתוך קשרים עם מערכת הביטחון. לדבריה, חלק מהמעורבים שימשו סייענים של משרד הביטחון והבריחו סמים באמצעות טרקטורים של קבלנים שביצעו עבורו משימות.

כשבוחנים את הגיאוגרפיה של הפשיעה עד שנות ה-2000, ניתן לראות כי היא התרכזה בעיקר בערים המעורבות, ששימשו אזורי חיכוך ומפגש בין החברה היהודית לערבית, וכן באזורי הגבול – בצפון ובדרום.

לדבריה, חלק מההברחות שהגיעו מעבר לגבול נעשו בידיעה ובמידה מסוימת של שיתוף פעולה מצד גורמי ביטחון, שהשתמשו במבריחים לצורכי מודיעין, להעברת מידע ולביצוע משימות מעבר לגבול או מול גורמים שלא יכלו לפעול מולם באופן ישיר.

מעוז הסבירה שההטבות שהשב"כ נותן לסייען יכולות להיות נשיאת נשק, או אפשרות להקים חברה שמנפיקה חשבוניות פיקטיביות, דבר שניתן להרוויח ממנו מיליונים. ברור וידוע ולא צריך להפתיע, שארגוני ביון מגייסים עבריינים. סאמח עיראקי הזכיר בהקשר זה שאפילו מפכ"ל המשטרה לשעבר, קובי שבתאי, אמר שאין ביכולתו להתגבר על ארגוני הפשיעה כיוון שהם נמצאים תחת ההגנה של השב"כ בשל מעמדם כסייענים. מעוז משלימה ואומרת: "כששוטר מספר 1 אומר 'אני לא יכול לעשות כלום כי השב"כ מגן'", אני לא מקבלת את דבריו. אל תצטדק – יש לך כל כך הרבה תיקי חקירה, ואתה מצליח בתיקי רצח לפתור פחות מ-15%, יש לך עוד הרבה כלים והרבה מה לעשות. אין לקבל את טענותיו כי יש לו הרבה עבודה".

עיראקי הדגיש כי בניגוד לעבר, כיום הפשיעה הגיעה גם לישובים שלווים, שקטים ומוסדרים, ישובים משכילים וחזקים שבעבר לא האמינו שתופעת הפשיעה תגיע אליהם. גם סוגי הפשיעה השתנו – פרוטקשן, השתלטות על מכרזים והלוואות בשוק האפור. הרבה פעמים אלה אותם גורמים שבעבר שיתפו פעולה עם המדינה בכל מיני דרכים, וגם עכשיו הם ממשיכים לשתף פעולה.

ארגון אבו לטיף

אחד הארגונים שצמחו בצפון ושקיים לגביהם מידע רב הוא ארגון אבו לטיף, מספרת מעוז. לדבריה, מאחר שהוגשו נגד אנשי הארגון כתבי אישום, חלק ניכר מהמידע בעניינם פומבי. אחד מכתבי האישום הוגש נגד ראש מועצת ראמה, שאוקי לטיף בטענה שתיווך בעסקת סחיטה שנערכה במשרדו. שני אחים מראמה, שבית העסק שלהם וחלקים מהמפעל שלהם הוצתו, פנו אליו, והוא תיווך בינם לבין הגורמים שדרשו מהם לשלם כסף כדי להפסיק את התקיפות.

אלא שבמהלך המשפט התברר כי המשטרה עצמה ביקשה מראש מועצת ראמה להתערב בסכסוך. לדברי מעוז, לא היה מדובר במקרה חד-פעמי: המשטרה פנתה אליו עשרות פעמים בבקשה לגשר בסכסוכים ולארגן "סולחות" באזור. שוטרים שעלו להעיד במשפט סיפרו כי שוחחו איתו מאות פעמים וביקשו את התערבותו בסכסוכים שונים. לדבריהם, הוא היה מתייצב "כמו חייל" – מארגן סולחות ואף פועל לעצירת הפגנות.

מעוז הוסיפה כי במהלך המשפט עלה מקרה ספציפי, המגובה בעדויות שוטרים, של הפגנה שבה הגיע שאוקי לטיף למקום, הרים את בלם היד, הורה למפגינים להתפנות – והם אכן התפנו. לדבריה, המשטרה עושה שימוש במוניטין ובכוח של הארגון העברייני כדי לשמור על השקט בקרב ה"ילידים". זהו שיטור קולוניאלי פר אקסלנס.

נצרת כדוגמת מפתח 

סאמח עיראקי תיאר את ארגון הפשע בכרי, שלדבריו סחט את עלי סלאם, ראש עיריית נצרת: מאחורי הארגון עומדת משפחה של משת"פים שהועברה מעזה בידי מנגנוני הביטחון. אילת מעוז ציינה כי נצרת הייתה בשליטת חד"ש ובה צמח המודל של החזיתות העירוניות. חד"ש התארגנה וקיבלה את שמה בעקבות חזית נצרת בראשות תאופיק זיאד שהוקמה ב-1975. לדבריה, הרעיון של החזית היה: נמאס לנו שהשלטון משחק בנו בשיטת הפרד ומשול, ושהממסד מנהל איתנו יחסי תן וקח וקומבינות שונות. במקום זאת, נהיה חזית אחת ומאוחדת שתדרוש יחד זכויות עבור הציבור.

בשנות ה-70 היינו עדים לשרשרת של תהליכים פוליטיים של חיזוק המאבק של הציבור הערבי באמצעות איחוד כוחות מול הממסד – הקמת חזית נצרת, הקמת חד"ש, יום האדמה, והקמת ועדת המעקב. הכוח הפוליטי של הפלסטינים הבהיר: נשיג שוויון רק יחד ולא בדילים פרטניים מול השלטון שיגרמו קרעים פנימיים וסכסוכים.

שנים רבות הנהיגה החזית את עיריית נצרת – עם הרבה מוטיבציה ומחנות התנדבות היסטוריים (שחלק מהנוכחים במפגש, יהודים וערבים, היו בהם). ב-2013 התרחש מהפך, עלה לשלטון עלי סלאם, שגדל בעירייה של חד"ש. ב-2015, עם הקמת הרשימה המשותפת והופעתה מחדש של מסגרת פוליטית מאוחדת – חזית שמציבה דרישות מול השלטון – הגיע איימן עודה, ראש הרשימה, לנצרת להפגנה נגד המתקפה על עזה. עלי סלאם צולם בערוץ 2 כשהוא מנסה לגרש את עודה מנצרת, ובכך, לדברי מעוז, "קנה את עולמו" בחוגי הימין והפך סמל של הערבי שמוכן ללכת איתם. הדימוי הזה התחזק בהמשך, כאשר נתניהו הגיע לנצרת וסלאם חיבק אותו וכינה אותו "אבו יאיר".

ב-2015 החל ביישובים הערביים יישום של תוכניות שונות לפיתוח כלכלי. לדברי מעוז, לשלטון היה אינטרס להשפיע על השאלה מי ירוויח ומי יפסיד מהמהלך, וגם מי יקבל עליו את הקרדיט. המהלך לא מוסגר כהישג של הרשימה המשותפת, והיא לא קיבלה קרדיט על כך שדווקא בעקבות התגבשותה הושקעו כ-10 מיליארד שקלים ביישובים הערביים. בהמשך הגיע מנסור עבאס וקיבל את הקרדיט על תוכנית להעברת 30 מיליארד שקלים לחברה הערבית. לדברי מעוז, לגורמים שונים היה אינטרס להציג את התוכנית כהישג שלו, אף שבפועל היא גובשה במשרד האוצר בהובלת חסאן טואפרה.

הרשימה המשותפת הייתה גורם הרבה יותר מכריע בכך שפתאום יש תוכנית כלכלית לציבור הערבי – באמצעות לחץ שהפעילה שאיפשר לפתוח אפשרויות כאלה. במקביל, הממסד קידם תהליך של דה לגיטימציה כולל להנהגה של המשותפת, בין השאר באמצעות עלי סלאם, שלשלטון היה אינטרס חזק לעצום עין מול השחיתויות שלו עד שעיריית נצרת נקלעה לחובות של מאות מיליונים, וארגוני פשע "שתו" את כל תקציבה.

ארגון בכרי שהתיישב בנצרת באותו מועד השתלט די מהר על העיר. ב-2018 הצליח לתפוס שליטה על שורת חברות קבלניות שעוד קודם שימשו את עלי סלאם להעברת כספים למקורביו. הארגון רכש את חובות חברות הקבלן ובהדרגה נהיה לשותף מוביל ובעל החברות. לעירייה היו חוזים קיימים עם החברות הללו, והכספים של העירייה נסחטו עד לקריסה כלכלית טוטאלית. כיום נצרת מנוהלת בידי ועדה קרואה.

הפרקטיקה של השתלטות על חברות באמצעות רכישת חובות נפוצה כיום בעולם העסקי. למשל, אם ספק חייב לי כסף ולא שילם, אני יכול לפנות לארגון פשיעה ולמכור לו את החוב. הארגון יפעל לגבייתו, אך בדרך ינפח אותו פי עשרה, עשרים ואף שלושים, וינסה לגבות אותו גם מבני משפחתו של החייב – מהאח, מהדוד ומקרובים נוספים. כך עלולה משפחה שלמה להסתבך בחובות שאין באפשרותה לפרוע, ובמקרים רבים התהליך מסתיים בהשתלטות הארגון על החברה כולה.

עיראקי ומעוז סיכמו שצמיחת ארגוני הפשיעה מבוססת היטב על יחסי המשטר עם הציבור הערבי. הייבוש בתקציבים למסחר, לתעשייה, לחינוך ולשירותים – יצר ואקום המעלה על נס את ארגוני הפשיעה. גורמי הבטחון המשתפים איתם פעולה משלימים פעמים רבות את התופעה. התוצאה היא מיעוט שמודר מהגנה, מגישה לזכויות חברתיות ולהזדמנויות וממוסגר בידי השלטון כאויב וכסיכון בטחוני. השילוב של "פרוטקציה ופרוטקשן" שמעניקים ארגוני הפשיעה מהווה שירותי משילות חלופיים לאלה שהמדינה לא נותנת, וכך מפקירים את החברה הערבית למצב של רציחות ללא גבול. הפתרון חייב לבוא עם שינוי עומק של יחסי המשטר עם הציבור הערבי, ועם תיקון אמיתי המבטיח לאזרח הערבי זכויות, גישה, תקציבים והזדמנויות, בד בבד עם יבוש הפשיעה המאורגנת באמצעות משטרה יעילה ודמוקרטית שרואה באזרחים הערבים אנשים שיש להגן עליהם.