לא נהיה תבוסתנים: זיכרונותיי מיוסף אלגזי

יוסף אלגזי, שהלך לעולמו לפני כחודש, היה יקר מאוד לי ולאחי. הכרנו אותו כידיד, כחבר מפלגה, כחוקר, כמורה ובעיקר כאדם שוחר שלום ובעל אמפתיה לכל מה שקשור לחיים משותפים ולאחווה יהודית-ערבית.

פגשתי אותו בישיבות של הליגה לזכויות האדם והאזרח ובהפגנות האחד במאי. אני זוכר כמה הרשימה אותי השתתפות כל בני ובנות המשפחה באחד במאי. כאשר היה מתרגל בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב,  למדתי בחוג אחרי הצהריים, לאחר יום הוראה בבית הספר היסודי. אני זוכר שהיינו מדברים בעיקר על המשפחה.

כאשר התאפשר למפלגה הקומוניסטית לשלוח סטודנטים ערבים ויהודים ללמוד במדינות הסוציאליסטיות, אחד החברים בכפר שלנו נרשם לנסיעה אבל גם לסמינר הקיבוצים. הוא לא נתקבל ללימודים בחו"ל אבל גם לא לסמינר הקיבוצים. מאוד כאב לי העניין  ורציתי להציל את החבר הצעיר ממשבר. פניתי לאלגזי והסברתי לו את העניין. הוא הסביר לי שהחבר רשאי להגיש ערעור כי הוא עונה על הדרישות. יוסף עצמו התקשר למכללה, והחבר אכן נתקבל. החבר החליט לבסוף ללמוד במוסד אחר, אך האירוע המחיש לי כמה יוסף היה קשוב לאחרים, לחלשים.

געגועים לאלכסנדריה

אלגזי אהב את מצרים ואת אלכסנדריה במיוחד. "אנא אסכנדראני" היה אומר. בשנת 1973 החל לימודיו בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. בעבודת הגמר לתואר ראשון ערך השוואה בין מערכות השלטון בצרפת תחת המלך לואי ה-11 לבין מערכות השלטון במצרים תחת הסולטאן הממלוכי קאנסווה אלע'ורי, כפי שהשתקפו בכרוניקות של הצרפתי ז'אן דה רואה ושל המצרי מוחמד בן אחמד בן איאס אלחנפי אלמצרי. בעבודת הגמר לתואר שני עסק בפתרון הסופי ובספרות המכחישה את השואה.

בשנת 1983 אושרה עבודת הדוקטורט שלו בנושא "הניסיונות הנאו-פאשיסטיים בצרפת בשנים 1965-1944". בשנת הלימודים 1987-1986 שימש עמית מחקר בתוכנית למחקר משווה של אירופה המודרנית שנוהלה בידי ספריית ון ליר והמכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב בראשות פרופ' שולמית ולקוב .

אלגזי פרסם כמה ספרים, ביניהם ספר על הריסת הבתים בשטחים הכבושים משנת 1967, "אבא מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר" שיצא לאור בערבית ובעברית. הספר השפיע עלי אישית. כשהרסו את ביתו של נאדר בן הכפר ערערה במשולש בשנת 1988, כתבתי ב"זו הדרך" מאמר נגד ההרס  תחת הכותרת: "הרסו את חלומו של נאדר".

היה מורה משכמו ומעלה. ד"ר הגר חגג, תלמידתו מתיכון שז"ר, הספידה אותו בעיתון "הארץ" וכתבה: "הוא סירב ללמד היסטוריה של גנרלים ומלכים. כדי להבין מהפכות גדולות, יוסף חשף בפנינו אירועים יום יומיים ואנשים שקופים לכאורה ששינו את פני החברה. הוא הפך את העבר לחומר חי ומדמם, שדורש מאיתנו נקיטת עמדה מוסרית".

מיומנו של תבוסתן

גם לאחר שפרש לגמלאות בשנת 2003 היינו מדברים תכופות בטלפון, והוא תמיד שאל אותי על אחי מחמוד. אחי הצליח לבקר אצלו כמה פעמים, אך אצלי הדבר לצערי לא נסתייע. אלגזי הכיר את הירחון "אל-אצלאח" (התיקון) בהוצאתי שעותקים שלו שלחתי אליו. ב-2008 הוא פתח אתר בשם "מיומנו של תבוסתן". לא אהבתי את כותרת האתר. אמרתי לו: לא נהיה תבוסתנים.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/146790/