פסטיבל הקולנוע ירושלים: חמישה ימים, חמישה סרטים ושני ספרים מומלצים

פסטיבל הקולנוע ירושלים, שנפתח ביום חמישי שעבר, פחות זוהר ועם מעט אורחים מחו"ל. בימאים לא ממש להוטים להגיע לישראל בה שולטת ממשלת נתניהו, למדינה האחראית לרצח העם בעזה ודוגלת במלחת נצח. למרות זאת, היו עשרת ימי הפסטיבל עשירים בסרטים, חלקם ממש חדשים, יחד עם רטרוספקטיבות ראויות לצפייה. עם פרסום כתבה זו, נותרו רק חמישה ימי הקרנות ולכן נמליץ על חמישה סרטים, אחד לכל יום. 

"פיסות של חיים זרים", שיוקרן היום (רביעי) מביא את סיפורה של סלמה המגיעה מסוריה לצרפת, שם היא מוצאת עבודה בלתי חוקית שתאפשר לה להתקיים ובמקביל להתאחד עם רמי, בנה בן השש, ולאתר את בעלה, שנעלם לאחר שנאסר בידי שלטונות אסד. מפגש עם ז'רום, עורך דין מקומי המבקש לעזור לה, מוביל לקשר בלתי צפוי המטשטש את הגבולות שבין עזרה, תלות ותקווה לעתיד אחר. זה סרטה החדש של הבימאית גאיה ג'יג'י (צרפת-בלגיה, 2025, בצרפתית ובערבית ותרגום לעברית).

"הוליווד עושה הפלה" של הבימאים ברברה אטי, ג'נט גודלווטר ומייק אטי, שיוקרן מחר (חמישי) הוא כרוניקה מרתקת על אודות תעשיית הקולנוע והטלוויזיה האמריקאית המנסה להתמודד עם אחת הסוגיות הנפיצות והפוליטיות ביותר – הפלות וזכות האישה על גופה (ארה"ב, 2026, באנגלית עם תרגום לעברית)

"שחר חדש": בסרט האנימציה של במאי יושיטושי שינומיה שיוקרן בשישי, מצטלבים דרכיהם של שלושה חברי ילדות כשהמפעל בעיירה שבה גדלו עומד להיסגר (יפן-צרפת, 2026, יפנית עם תרגום לעברית).

"גוף ודלק": הנהג הוותיק אטיין חוצה את צרפת במשאית שלו, מעביר סחורות ממקום למקום, ומשמש גם כמלווה ובמדריך של הנהגים החדשים בחברה. אף שהוא מוקף בחברים ובצוות נהגים שכמוהו כמשפחתו, הוא שומר את חייו הפרטיים לעצמו. כשהוא פוגש את בארטוש, נהג משאית פולני, אטיין מרגיש לראשונה שאולי יש בחיים יותר ממה שחשב והכיר. סרטו של הבימאי פייר לה גאל, שהוקרן במסגרת שבועיים של הבימאים בפסטיבל קאן (פולין-צרפת, 2026, צרפתית ופולנית, תרגום לעברית). יוקרן בשבת.

"כל מה שצריך כדי לעשות סרט הוא אקדח", הוא סרט תיעודי ארגנטינאי שלפני כמה שבועות עלה לאקרנים בבואנוס איירס ויוקרן ביומו האחרון של הפסטיבל, ראשון. הבימאי הארגנטינאי סנטיאגו סיין נתקל בערימה של קופסאות פילם שהושלכו לפח, והתקשה להאמין שנפל לידיו אוצר. גלגלי הפילם שנזרקו, רובם ללא תווית או כותרת, טומנים בחובם את סרטי הסטודנטים שנוצרו באוניברסיטת קורדובה בשנות ה-60 וה-70, ואשר הוחרמו והועלמו בתקופת הדיקטטורה של החונטה הצבאית.

סיין יוצא לשחזר את הסרטים האבודים, ובתוך כך חושף פרק מטלטל בתולדות ארגנטינה שהשלטון הרצחני ניסה למחוק מהזיכרון. זה סרט תיעודי מפעים על כוחה של האמנות ועל כוחם של יוצרי הקולנוע הצעירים להנציח רגעים אפלים בהיסטוריה של מדינתם (ארגנטינה, 2026, ספרדית עם תרגום לעברית).

אגב, שם הסרט של סיין לקוח מכותרת סרטו הבלתי-נשכח של הבימאי הצרפתי המנוח ז'אן-לוק גודארד "כל מה שצריך כדי לעשות סרט הוא אקדח ואישה". בהקשר לסרט חדש – שתי המלצות חמות: הספר "התמונות" מאת אינס אולנובסקי שיצא בעברית בהוצאת תשע נשמות (תרגום: טליה הוס). הסופרת עוסקת בתצלומים ישנים שנשכחו, ביניהם שהגיעו לפח, ומחברת ביניהם לחייה האישיים ולארגנטינה בעשורים האחרונים. ספר שני, "שקופיות" של נוני קופמן (הוצאות כריכה – דיאלוג). המחברת ילידת ארגנטינה, שהוברחה לישראל בשיא ימי הדיקטטורה הצבאית וגורלו של אביה הפעיל הפוליטי נחטף בידי סוכני השלטון, נעדר וגורלו נותר לא ידוע. "שקופיות", ספר הביכורים שלה, הוא רומן מתח היסטורי-משפחתי, המשלב תעלומה, זיכרון ותיעוד, ומספר את סיפורם של מי שנידונו לחיים בצילו של געגוע אינסופי, אובדן וחוסר ידיעה, בין אם היו חלק מהדור הנרדף או הם הדור השני שנולד לתוך העולם הזה.