חמישים שנה ליום האדמה: הסב, הנכד והשאלה הפלסטינית

מדיניות הפקעת אדמותיהם של האזרחים הערבים היא מושא המחאה העממית של יום האדמה, אותו מציינים ברוב עם מאז 1976. רשימה להלן אתייחס לשאלה, האם למהלך ארוך השנים של סילוק הפלאחים הערבים מהאדמות שעיבדו היו מתנגדים בקרב היהודים שהגדירו עצמם ציונים. בהקשר זה אדון במה שכתבו שניים, סב ונכדו.

הסב היה יצחק אפשטיין (1943-1862), אשר כציוני הגיע מרוסיה לארץ בשנת 1886, בתקופת השלטון העותומאני. עבד כמחנך וחוקר הלשון העברית. כעבור שני עשורים השתתף בקונגרס הציוני ה-5 (1907). את נאומו בקונגרס ייחד ליחס של היהודים לערבים, או בעברית של אז: "שאלת יחוסנו אל הערביים". נאומו פורסם כמאמר תחת הכותרת "שאלה נעלמה" בכתב העת "השלוח" בספטמבר 1907.

הנכד היה אלוף (שם פרטי, לא תואר) הראבן (2016-1926), ששירת בצה"ל עד 1964 ופרש בדרגת סגן אלוף. בהמשך שירת במוסד ועבד במשרד החוץ; ניהל את מרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב; נמנה עם מייסדי המועצה לשלום ולביטחון; וכן הקים וניהל את עמותת סיכוי לשוויון אזרחי לערביי ישראל ואת העמותה בין אדם לאדם. הראבן פרסם ספרים וערך קבצים. ב-1981 ערך את הקובץ: "אחד מכל ששה ישראלים, יחסי הגומלין בין המיעוט הערבי והרוב היהודי בישראל" (הוצאת מכון ון ליר). בקובץ "העלייה השנייה, 1914-1903" (יד יצחק בן צבי, 1984), התייחס הראבן לנאומו/מאמרו של סבו מ-1907. כותרת מאמרו של הראבן היא – "השאלה שאינה נעלמת".

ציוני נאיבי למדי

נחזור ליצחק אפשטיין. בקרב החוגים הציוניים היה אפשטיין הראשון שהתריע: "לכל ענייני ארצנו אנו שמים לבנו, על הכל אנו דנים ומתווכחים, את הכל אנו מהללים ומחללים, אך דבר אחד של מה בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה".

בהמשך דחה בשאט נפש את הדעות הקדומות בקרב הציונים לפיהן הארץ שוממה והערבים עצלים: "אין שדות שוממים ולהיפך, כל פלאח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת-הבור הסמוכה לה אם אינה דורשת עבודה יתירה. בקרבת הערים חורשים גם את מורדי-ההרים המשופעים ובסביבות המושבה מטולה זורעים הפלאחים העניים, כמו בלבנון, בין הסלעים ואינה מותירים בהר אף אמה על אמה".

רכישת הקרקע מהבעלים של "האחוזה", קבע אפשטיין, היא אמנם עסקה, "אבל אם לא נרצה לרמות את עצמנו במוסכם, הלא נודה, שהשלכנו אנשים מסכנים מקינם הדל ושיברנו את מטה לחמם". בהמשך הזהיר: "הלא סוף סוף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללו מהם בתוקף הזהב!". כציוני נאיבי למדי, אפשטיין תמך בהתלהבות בהתיישבות היהודים והיה משוכנע שזו תסייע לתושבים הערבים בעזרת מומחים כמו אגרונומים ורופאים. ולכן הצעתו היא להתייחס לערבים בהתאם לשני עקרונות: העיקרון האחד, לכבד הן את השוויון המוחלט בין בני האדם ואת האחווה האנושית והן את הזכויות הלאומיות של כל אומה; העיקרון השני, להיות "אח לדעה ולפעולה לכל העמים המתעוררים לחיים, מתייחס באהבה וברצון אל שאיפותיהם ומפתח בקרבם בבואו עמם במגע, את ההכרה הלאומית שלהם".

הראבן, הנכד, מציין במאמרו, כי דברי סבו נכתבו "בעיצומה של התקופה הקולוניאלית", שבה "מקובל היה באירופה, ועל יוצאי אירופה, לראות בתרבותם מעין פסגת הציביליזציה שאותה יש לייצא ליבשות אחרות". לדעת הראבן, "בתחום התרבותי תפיסותיו של אפשטיין נראות היום מיושנות ואף מתנשאות". לעומת זאת, "בתחום ההתייחסות לערבים עצמם ולזכויותיהם, דבריו נשמעים טעוני משמעות עד לימינו".

לדעת הראבן, ישנם חמישה מסרים שראוי ללמוד מהמאמר של סבו, יצחק אפשטיין:  האחד, "שקיים עוד עם הקשור לארץ הזאת בקשרים עמוקים"; השני, ההכרה בערבים כעם משמעה שיש להגיע להסדר עמו, וכי הסדר כזה כרוך ביחסים עם יתר העמים הערבים; השלישי, "ההכרח להכיר בכך שההתיישבות היהודית גורמת מצוקה לערבים המאבדים כתוצאה מכך את אדמותיהם, והכורח להתמודד עם מצוקה זו ולנסות לחפש לה פתרון"; הרביעי, שהפתרון חייב להיות על בסיס הצדק, המשפט, השוויון המוחלט והאחווה האנושית; והחמישי, "הכורח לפתח מערכת חינוך פתוחה, שמעצם טבעה תהיה מוכנה להתמודד עם שאלות אלה".

במאמרו ציין הראבן כי בשנות ה-80 של המאה ה-20 עדיין מתמודד הציבור היהודי עם עצם ההכרה בקיומה של שאלת היחס לערבים: עם ההכרה בו כעם שכן ובמצוקותיו; עם השאלה על מה מבוססת זהותה היהודית של ישראל – על כוח או על יסודות המשפט, הצדק והשוויון האזרחי; ועם הבורות והדעות הקדומות ביחס לערבים.

השאלות נמחקו מסדר היום

השנים חלפו: כ-120 שנה עברו מאז פרסם יצחק אפשטיין את מאמרו ו-42 שנה מאז פרסם נכדו, אלוף הראבן, את מאמרו. במרס 2026, כאשר ישראל מנהלת מלחמות באיראן ובלבנון; כאשר היא מתחזקת נוכחות צבאית כובשת במחצית משטחה של רצועת עזה; כאשר יחידות מצבאה פלשו לסוריה; וכאשר ממשלת הימין-על-מלא שוללת מכל וכל את עצם קיומו של עם פלסטיני ומעודדת מסע הרס יומיומי כלפי הפלסטינים בגדה המערבית – אפילו השאלות שהעלו בשעתם יצחק אפשטיין ואלוף הראבן נמחקו מסדר היום של הרוב בקרב הציבור היהודי בישראל.

גם היום חשוב וצריך לנהל מערכה פוליטית-רעיונית נגד הציונות כהשקפת עולם וכפרקטיקה פוליטית. אך בה בעת חיוני לשתף פעולה עם ציונים אשר מכירים בקיומו של העם הפלסטיני ובזכויותיו, המתנגדים למלחמות ולכיבוש, והתומכים בכינונה של מדינת פלסטין העצמאית ובירתה ירושלים המזרחית, בצד ישראל.

בשנים האחרונות נצבר ניסיון פוליטי רב במהלך ההפגנות רבות המשתתפים נגד הרס הדמוקרטיה, בהפגנה ההמונית בתל-אביב נגד פשעי האלימות ביישובים הערביים, ובפעולות המחאה הנערכות בימים אלה נגד המלחמות באיראן ובלבנון. ניסיון זה מלמד, כי חשוב לטפח הידברות ושיתוף פעולה עם תנועות, חוגים ופעילים ממגוון דעות, גם ציוניות, במטרה לבודד את הימין שבשלטון ואת מדיניותו ההרסנית עבור שני העמים, הפלסטיני והישראלי.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/144447/