ישראל מרחפת על פי תהום

ישראל מרחפת על פי תהום. הצטלבו בה שלוש מערכות שונות, שבכל אחת מהן נמצאים האזרחים חפצי החיים – פשוטו כמשמעו – בקרב מכריע. אנחנו בעיצומו של המשבר הבריאותי החריף בתולדות המדינה. אך במקום להקים מערך אפידמיולוגי ולגבש קריטריונים ואסטרטגיית יציאה, שרים לענייני כלום מפרים בידוד או משקרים בחקירות האפידמיולוגיות.

אנחנו מצויים בלב המשבר הכלכלי החמור ביותר שאירע במדינה, אך שבועות לתוך סגר כללי שני לא הציע משרד הכלכלה  תוכנית פיצויים רצינית כלשהי. שר הרווחה שמולי, במקום לטפל בעוני, מפרסם תמונות של חבילות פסטה הנושאות את שמו, אותן הוא שולח לנזקקים, כשבכל חבילה טמונה עדות מחפירה למחדליו.

אנחנו בעיצומה של מערכה חשובה מאין כמוה על אופי המשטר: ניסיונות לסרס כל מחאה ואופוזיציה מאיימים להחריב את סממני הדמוקרטיה שנותרו פה. אך השר לביטחון פנים מבקר את השוטרים על כך שאינם אלימים מספיק, וחברי הקואליציה שהתחייבו להגן על שלטון החוק – נאלמים.

ברגע ההיסטורי המסוכן הזה, הולידו הסתירות שבסדר הקיים מחאה כללית וסוחפת. זו פועלת ככדור שלג מהפכני אמיתי: כל ניסיון להגבילה רק מעצים ומלבה אותה. מתוך המחאה, שבשבוע שעבר הקיפה מאות מוקדים ומעל מאה אלף מפגינים, נחשפים הסתירות והשקרים עליהם נשענות הן מפלגות הקואליציה, והן השאריות המיותמות של השמאל הציוני. התגלה כי אחדותה של הממשלה היא האחדות שבביזיונה. אם בעבר ניסו ממשלות הימין לקיים לפחות את המדיניות עליה הצהירו, הנצלנית כשלעצמה, הרי כל חברי הממשלה הנוכחית בוגדים כל הזמן במילותיהם ורוחצים בשקריהם.

סיבובי הפרסה הציבוריים בנוגע לסגר, להקמת מערך הבריאות, להפגנות ולחקירות ראש הממשלה הם רק חלק ממופעיה של צביעות, שאפילו לא מנסה להסוות עצמה. בעבר דאגו הממשלות להבטיח יציבות כלכלית כדי להשקיט את הציבור בזמן דיכוי העם הפלסטיני, או לחילופין לעשות שריר מול הפלסטינים בזמן שדרדרו את הכלכלה. הממשלה הנוכחית מסמלת קריסה מוחלטת בכל מישור: רפואי, חברתי, כלכלי, דמוקרטי וגם מדיני. הסכמי שביתת הנשק עם משטרים דכאניים בעולם הערבי לא מצליחים לייצר אפילו תחושת ביטחון מדומה. מתוך זחיחות או רשלנות, נראה שהשרים שכחו שלא נוכל לבלוע את הגלולה המרה בלי מעט סוכר – ובדרכם זו הציתו מחאה חוצה-מגזרים שמבעירה את הרחובות.

בשלב הזה בולט בהיעדרו הגוש שהפך רסיס – השמאל הציוני. שרי מפלגת העבודה, המחזיקים בתפקידים ‘חברתיים’, חתומים באופן אישי על מיליון מובטלים וקריסת הכלכלה והרווחה עליה הם מופקדים. אפילו שרי כחול לבן עקפו אותם במדדי היושרה, כשנמנעו או התנגדו בכמה מההצבעות על חוק ההפגנות.

גם קולה של מפלגת מרצ נדם: היא אינה נוכחת בשטח ובהפגנות, וההתבטאויות הציבוריות של ראשיה מופנות ברובן להכפשת ההנהגה החרדית. הנהגה זו נושאת כמובן באחריות רבה למשבר. אך ההתמקדות בה, ולא בממשלה, משקפת ניסיון פופוליסטי כושל לדהור על גבי ציבור מוחלש, שראוי גם הוא לסולידריות. ח”כ מירב מיכאלי, שלה עצמה כנראה לא ברור איפה היא נמצאת, ממשיכה לשחק באופוזיציה כאשר שאר חבריה למפלגה ישובים לשולחן הממשלה.

במצב הקשה בו אנו נמצאים, נדמה שאין צורך בגיבוש תוכנית פעולה; צריך להפנות זרקור למי שכבר מיישם אותה. חברי הכנסת של חד”ש ופעיליה נוכחים בהפגנות וברחוב, ובד בבד מעלים מודעות לסכנה הטמונה באירועים המוניים וסגורים. כשנתניהו איבד כל רסן, נחשף ברבים החיפוי שנותנים לו גם מי שבבחירות האחרונות הציגו עצמם כמתנגדיו. כך מתבהרת לה האלטרנטיבה העקבית לכל עוולות המשטר – דמוקרטיה סוציאליסטית וחופשית, עם שירותי בריאות ציבוריים, חופש מחאה ושלום עם שכנים קרובים.