מוחמד בכרי בסרטו האחרון: הגורל הפלסטיני ב"כל מה שנשאר ממך"

גל הקרנות בכורה באירופה של סרטים שבמרכזם הזיכרון הלאומי הפלסטיני לא פסק. בשבוע שעבר עלה לאקרנים "כל מה שנשאר ממך" של הבימאית האמריקאית-פלסטינית שריאן דביס. סרטה מצטרף ל"פלסטין 36" של הבימאית אן-מארי ג'אסר, ול"סרט לוחם" ("פידאא'י פילם", במקור) שביים כמאל אלג'עפרי. לפני  מספר חודשים הוקרן ״קולה של הינד רג׳ב״, שביימה קאותר בן הניה. סרט מטלטל זה מבוסס על סיפור הריגתה של הינד רג'ב, ילדה פלסטינית בת שש, בידי כוחות הכיבוש ברצועת עזה בינואר 2024, במהלך המלחמה.

הסרט ״כל מה שנשאר ממך״ היה אמור להיות מצולם בחיפה, ביפו, בתל-אביב ובשכם בסוף 2023. אבל הצילומים נדחו בגלל המלחמה, וההפקה עברה לירדן ולקפריסין. זה אפוס היסטורי מרשים (נמשך שעתיים וחצי) המתחיל ב־1948, עם גירוש התושבים הערבים מיפו, ממשיך במחנה הפליטים בשכם ב־1978 ומסתיים ב־2022. מבחינה כרונולוגית ניתן ליצור רצף היסטורי בין "פלסטין 36" ו"כל מה שנשאר ממך".

הבימאי והשחקן מוחמד בכרי, שנפטר בדצמבר האחרון, ממלא בסרט תפקיד מרכזי. בכרי מגלם באופן מרשים את שריף, אב משפחה מיפו, שבזקנתו מתגורר במחנה פליטים ליד שכם. יחד עמו מופיעים בסרט בניו, סאלח ואדם, וגם השחקנית החיפאית מריה זרייק.

ב־1988, במהלך האינתיפאדה הראשונה, הבן של גיבורי הסרט, נור – נכדו של שריף, נורה בראשו בידי חיילי הכיבוש, נשלח לאשפוז בבית חולים בחיפה ושם מת מוות מוחי. לאחר לבטים רבים מחליטים ההורים לתרום את איבריו לחולים ערבים ויהודים. שנים אחר כך מגיעים ההורים לפגוש את הילד היהודי שקיבל את ליבו של בנם כשהוא כבר אדם מבוגר.

עם הצגת הסרט בצרפת, התראיינה הבמאית דביס, בת לאב פליט פלסטיני, בעיתון "הומניטה". "לאורך השנים עיצב הסיפור הפלסטיני את ההוויה המשפחתית זהותנו הפוליטית נבנתה יחד עם ההתפתחויות הפוליטיות" אמרה. "בסרט רציתי להראות את הטראומה המתמשכת מאז 1948. הסרט הוא גם פרי של ההיסטוריה הקולקטיבית, מקריאת ספרים, מעדויות ואף מניסיון אישי. נסעתי לראשונה לפלסטין כשהייתי בת שמונה, בשנות ה- 80. איני יכולה לשכוח את מראות ההשפלות וההטרדות שעבר אבי במעברי הגבול ובמחסומי הצבא. אבל זה לא רק סיפור אישי; זה סיפורם של מיליוני פלסטינים". בתשובה לשאלה "מדוע החלטת לסיים את היצירה דווקא ב-2022, לפני 7 באוקטובר?", השיבה הבימאית: "הסרט מספר את קורות הטרגדיה הפלסטינית, איך הגענו ל-2023. ומאחר שישנה אי-וודאות פוליטית גדולה, ההחלטה הייתה לסיים את הסרט ב-2022, בעת שהעניינים היו 'נורמליים' יותר. אני משתמש במילה זו, 'נורמלי', במרכאות כי אין דבר נורמלי בתולדות העם הפלסטיני".

אך המלחמה שיבשה את הפקת הסרט. "התחלנו לצלם את אירועי הנכבה של 1948 בעת שנכבה נוספת מתחוללת ברצועת עזה. על פי התכנון היינו אמורים לסיים את ההפקה תוך שלושה חודשים, אך זו נמשכה אחד-עשר חודשים. המציאות התפרצה לתוכנו", סיכמה הבימאית.

עוד בנושא: https://zoha.org.il/144054