יום האישה הבינלאומי: בין חגיגת ההישגים הפמיניסטיים לגיהינום המלחמות

יום האישה חל השנה, כמו בשנתיים האחרונות, בצל מלחמה הגוררת את האזור למעגל רחב של הרס, שאת מחירו משלמים האזרחים – והנשים משלמות מחיר כפול. צירוף מקרים קשה זה מוכיח כי יום האישה איננו רק הזדמנות סמלית לחגיגה ולהצגת הישגים, אלא יום של חשבון נפש ובחינה עמוקה של החברה כולה, ולא של נשים בלבד.

אחת ממטרות יום האישה היא להבליט את דרישותינו כנשים; לא רק לדרוש שוויון בזכויות ובייצוג – על אף חשיבותם במסלול המאבק הפמיניסטי – אלא גם להגדיר מחדש את סדרי העדיפויות עצמם במציאות הבוערת ממלחמות, רעב והרס. בשלוש השנים האחרונות חל יום האישה במקביל למלחמות עקובות מדם, ולפשעים שהגיעו עד כדי השמדה ברצועת עזה. בהקשר זה משתנות העדיפויות של נשים: מן השאיפה לשוויון בזכויות, בהזדמנויות ובכבוד אנושי – למאבק על ביטחון בסיסי: ביטחון גופני ונפשי, ביטחון של האישה בבית המעניק מחסה לה ולמשפחתה, ביטחון ביכולת לחבק את משפחתה ולקבל טיפול רפואי בסיסי, ואפילו ביטחון תזונתי מפני רעב.

גם במקרה של נשים פלסטיניות החיות תחת כיבוש, המאבק הוא למען ביטחון מפני התקפות מתנחלים, כפי שמתרחש בגדה המערבית ובבקעת הירדן, שם חיי הפלסטינים הופכים לגיהינום, ולעיתים הם אף נדחקים לעזוב את בתיהם בכפייה. כאן בישראל חיות נשים בין אזעקות לבין עומסי החיים היומיומיים. מציאות של מלחמות חוזרות כל כמה חודשים מותירה חותם עמוק בתחושת הביטחון של נשים, בין אם הן אימהות, עובדות, סטודנטיות או פעילות פוליטיות וחברתיות.

במקביל, אימהות, נשים ואחיות בחברה הערבית מתמודדות עם מציאות כואבת של התפשטות הפשיעה המאורגנת, שבה נופלים קורבנות רבים, ואבל המשפחות אינו זוכה בהתייחסות הראויה. נשים איבדו בעלים, בנים, אחים ונכדים, וחיות תחת עול של טראומה, אובדן ביטחון ופחד מתמיד. בזמן מלחמה נושאת המשפחה בנטל כפול: לעמוד במצב החירום שמכתיבים הכיבוש, המלחמה והעימותים, ולשאת באחריות למשפחה תחת חרדה שאינה פוסקת.

כל זה מתרחש לצד עלייה בשיח של שנאה וגזענות ורדיפה פוליטית, הפוגעים בנשים ערביות – וגם בנשים יהודיות המתנגדות למלחמה ולכיבוש, המואשמות בסטייה מן “הקונצנזוס הלאומי”. מציאות זו מגבירה את פגיעותן במרחב הציבורי והפרטי כאחד. אך מצב זה אינו ייחודי לנשות הארץ הזו בלבד. גם נשים איראניות חיות בצל מלחמה ואובדן, והאירועים האחרונים – בהם נהרגו  עשרות תלמידות צעירות בבית ספר באיראן עם פרוץ העימותים – הוכיחו כי נשים ונערות שאינן שותפות להחלטות הממשלות התוקפניות משלמות מחיר כבד במשברים, כאשר הן הופכות לקורבנות של התוקפנות.

תמונה דומה חוזרת במקומות רבים בעולם, במדינות שנפגעות ממלחמות ומאובדן ריבונותן – במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאזורים נוספים: מפלסטין ועד סודאן, לבנון, סוריה ותימן. בכל המצבים הללו נשים נושאות בנטל האובדן, העקירה, העוני, הטראומה והתמוטטות רשתות ההגנה החברתיות. המלחמות והסכסוכים הפוליטיים והאזוריים נותרים עד היום מרחב גברי מובהק. לכן, השלום הוא גם צורך פמיניסטי מובהק, משום שהיעדר נשים ממעגלי קבלת ההחלטות – מקומית, אזורית ועולמית – הוא הפסד שהחברה כולה משלמת עליו.

כאשר מלחמות מנוהלות מתוך תפיסה של כוח ושליטה, נדחקים לשוליים ערכי הדאגה, החיים והצדק החברתי. שילוב נשים בקבלת ההחלטות המדינית אינו רק עניין של ייצוג סמלי, אלא צורך אסטרטגי ומוסרי. נוכחות נשים סביב שולחן המשא ומתן משנה את אופי הדיון ומגדירה מחדש את מושג הביטחון כך שיכלול גם ביטחון אנושי: מזון, בריאות, חינוך וכבוד.

במציאות של קיטוב פוליטי חריף ועלייה בפשיזם ובגזענות, סולידריות נשית חוצת גבולות הופכת לצורך דחוף. למרות הבדלי זהויות ועמדות, נשים חולקות את אותו פחד על משפחותיהן ואת אותה הזכות לחיים בטוחים ומכובדים. מכאן נובעת החשיבות בבניית רשתות סולידריות בין נשים באזור ובעולם, ובחיזוק יוזמות נשיות משותפות הקוראות להפסקת ההסלמה ויוצרות מרחבי דיאלוג אנושי החורג משפת הנשק.

בזמן שבו אזעקות נשמעות וטילים נופלים, והפוליטיקה מצטמצמת להפגנת כוח, קולן של נשים נותר הכרח מוסרי ופוליטי. זהו קול המזכיר לעולם כי החיים קודמים לכל, וכי הכבוד האנושי אינו דרישה שאפשר לדחות לאחר המלחמה – אלא תנאי בסיסי להפסקתה.

וכך נשארת השאלה פתוחה ביום האישה: האם ניצחו ההישגים שאנו מתגאות בהם בכנסים ובהצהרות רשמיות, או שניצח היגיון המלחמה שעלול להחזיר נשים לנקודת ההתחלה? מה משמעות העלייה בייצוג הפרלמנטרי אם אותה מדיניות ממשיכה לייצר מלחמה, מצור, עוני ופחד – במיוחד כאשר הייצוג הוא בדמותן של מתנחלות כמו אורית סטרוק או לימור סון הר־מלך?

מה ערכם של חוקים מתקדמים על הנייר אם האזור מנוהל מתוך תפיסה צבאית – תפיסה של התרחבות, התנחלות, מלחמות חוזרות וניצול משאבי עמים – המכשילה הן את תהליכי השלום והן את תהליכי השוויון? כל טיל שנופל וכל תקציב המופנה לנשק במקום לחינוך, לבריאות ולרווחה חברתית, הוא פגיעה ישירה בזכויות האזרחים בכלל ובזכויות הנשים בפרט, שהן מן הקבוצות המודרות ביותר.

וכאשר מצב חירום נכפה כמציאות קבועה, סוגיות של צדק חברתי נדחקות לשוליים, ונשים מתבקשות לשתוק בשם "הקונצנזוס הלאומי" או בטענה ש"זה לא הזמן המתאים".

ביום האישה לא די לדרוש שוויון בתוך מערכת שמקדשת מלחמה ככלי פוליטי. האתגר האמיתי הוא להתעמת עם המדיניות שהופכת את האלימות למציאות קבועה, ולחבר את המאבק הפמיניסטי למאבק נגד מלחמה, כיבוש, מיליטריזציה וגזענות.

רק כך ניתן למנוע את הפיכת יום האישה לטקס שנתי ריק, ולהפוך אותו ליום מאבק למען סיום גיהינום המלחמות, האלימות והפשיעה, ולמען צדק שישיב את הנשים – ואיתן את החברה כולה – ממאבק ההישרדות אל אופק החיים.

כל עוד לא נפסק גיהינום המלחמה, וכל עוד אין הנהגה נשית שתביא שלום לעמים השואפים לביטחון ולחירות – מאבק הנשים למען שוויון, ולמען החיים עצמם, יימשך.

הכותבת היא מזכ"לית תנד"י – תנועת נשים דמוקרטיות בישראל