משבר הקורונה והפערים המגדריים: אי-השוויון בשוק העבודה ובמרחב הביתי

הפמיניזם הליברלי חוגג! בממשלת בנט החדשה מכהנות שרות במספר שיא: ממירב מיכאלי ותמר זנדברג ועד קארין אלהרר, אורנה ברביבאי ואיילת שקד. לפי פמיניזם שטחי שכזה, שאינו נותן את הדעת באופן ביקורתי על מבני אי-השוויון בחברה ומסתפק בייצוג נשי, אפשר לחשוב כי “ממשלת השינוי” חוללה מהפכה פמיניסטית.

אכן, הסטנדרט שהציבה הכנסת הקודמת היה נמוך ביותר, הן במספר הנשים חברות הכנסת והן במספר הנשים שכיהנו כשרות בממשלת נתניהו. אולם במדיניות הממשלה, המשפיעה באמת על חייהן של מיליוני נשים, טרם חל שינוי ממשי. אך ללא שינוי רדיקלי במדיניות וללא טיפול אמיתי בפערים המגדריים – מצבן של הנשים בחברה לא ישתנה, וריבוי השרות יישאר בבחינת לעג לרש.

שרת התחבורה מרב מיכאלי, לדוגמא, בחרה לעסוק בשאלה הרת הגורל של טמפרטורת מיזוג האוויר האופטימלית ברכבות, בטענה שלנשים קר יותר בממוצע מאשר לגברים. בעוד שחיזוק התחבורה הציבורית עשוי לתרום באמת לשיפור מצבן של מיליוני נשים עובדות, הבחירה הפופוליסטית למקד את השיח הציבורי בטמפרטורת המזגן מדגימה את חוסר הרצינות ואת חוסר המוכנות לעסוק בגורמי העומק של אי-השוויון המגדרי והכלכלי.

מאמר חדש שפורסם באחרונה בכתב העת “משפט וממשל” מנתח את אי-השוויון המגדרי במשבר הקורונה ואת השפעתו ארוכת הטווח על מבני אי-השוויון. המחברות, המשפטניות הפמיניסטיות נויה רימלט ואריאן רנן-ברזילאי, מזהות את בסיסי אי-השוויון המגדרי באי-השוויון העמוק בשוק העבודה. הפערים המגדריים בשוק העבודה באים לידי ביטוי בפערי שכר ובהדרה מעמדות כוח. הן מציינות כי אי-השוויון בשוק העבודה מחלחל גם לספירה הביתית, מנציח סטריאוטיפים לגבי נשיות בחברה ופוגע באוטונומיה הגופנית של נשים, מה שמתבטא באלימות נגדן. בהיזון חוזר, תהליכים אלה שבים ומחריפים את אי-השוויון בעבודה.

“עם פרוץ המשבר חוו נשים פיטורים בשיעורים ניכרים, ונטל הטיפול במשפחה, שגדל בתקופה זו בשל סגירת בתי הספר והגנים והמעבר ללימודים מהבית, נותר במידה רבה על כתפיהן”. הקלות בה פוטרו עובדות בעבודות “נשיות” כמו טיפול, רווחה, סיעוד ועבודה סוציאלית, שאינן מתגמלות כראוי או מוערכות כראוי, העמיקה את הגירעון הטיפולי הקיים בשוק העבודה, וכך גם את הגירעון הטיפולי במרחב הפרטי-ביתי. גירעון זה הוטל על כתפיהן של נשים.

במכה אחת הסיג משבר הקורונה את מצבן של נשים שנים לאחור, ודחק רבות בחזרה לעבודות הבית. הקף רב של עבודה שקופה ולא-מתוגמלת הוטל שוב על כתפיהן. המשבר המחיש היטב את הקשר ההדוק בין שוק העבודה לבין המרחב הביתי. נשים נפגעו בתפקידיהן בספירה הציבורית כמטפלות, כאחיות, כעובדות סוציאליות וכמחנכות, ושוב בספירה הפרטית כאימהות וכמטפלות בקרובי משפחה מבוגרים.

“חשוב לזכור כי עובדות בכלכלה הבלתי-פורמלית, כגון עובדות ניקיון ומשק בית, לא יכלו לקבל דמי אבטלה בעת אובדן עבודה וכי דווקא לנשים מקבוצות מיעוט בחברה, כגון נשים ערביות או נשים חסרות מעמד, יש ייצוג יתר בכלכלה הבלתי פורמלית”. אותן נשים פוטרו בשיעור גבוה יותר והיו חשופות יותר לפגיעה במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי.

לטענת רימלט ורנן-ברזילי, השוליות הכפולה של נשים אלה – מגדרית ולאומית – לא באה לידי ביטוי בתהליך קבלת ההחלטות בזמן המשבר ובאופן ניהול המשבר. כלומר, שיקולים הקשורים בנשים ערביות וחרדיות פשוט לא הובאו בחשבון.

יוצאי-דופן ראויים לציון הם המאבקים שניהלה חברת הכנסת עאידה תומא-סלימאן בעת שכיהנה כיושבת ראש הוועדה המיוחדת לרווחה ועבודה בחודשים הראשונים של המשבר. תומא-סלימאן ניצלה את תפקידה כדי לקדם החלטות חשובות שהטיבו עם הנשים המוחלשות ביותר בחברה, למשל בעת החזרת מעונות היום לפעילות.

העלייה במספר מקרי האלימות נגד נשים בזמן משבר הקורונה – 334 במרץ 2020, 849 באפריל 2020 ומספר שיא של 1,885 בחודש מאי 2020 – הראתה כי נוסף לפגיעות של הנשים בשוק העבודה ולהגדלת הנטל המוטל עליהן בבית, הן אף חשופות לאלימות פיסית מוגברת. גם המרחב הביתי, שנתפס במחשבה השמרנית כמקום מגונן למשפחה, איננו מקום מוגן לנשים.

רימלט ורנן-ברזילי מציעות כמה דרכים להתמודדות עם העמקת אי-השוויון המגדרי בצל משבר: הכשרות מקצועיות לנשים; השקעה בענפים עם רוב נשי כמו חינוך ורווחה; קידום השוויון בשכר באמצעות אכיפת דיני השוויון בעבודה; חשיבה מחודשת על חלוקת העבודה המגדרית במרחב הביתי; אכיפה של מדיניות מודעת מגדרית בכל הקשור בסוגיות של ביטחון אישי; והתייחסות למצבן של נשים הסובלות מהדרה כפולה – נשים ערביות, חרדיות וחסרות מעמד.

לדברי הכותבות, “כיוון שהמשבר חידד את יחסי הגומלין שבין הספרה הציבורית-שוקית לזו הפרטית-משפחתית, הרי שמתבקש כי הטיפול הציבורי במשבר יביא בחשבון את הפגיעות המיוחדת של נשים בספרות אלו וגם את האופן שבו עמדת המוחלשות של נשים מתעצמת ומונצחת באמצעות תהליכים המתרחשים בעת ובעונה אחת במרחב הפרטי ובמרחב הציבורי ומזינים זה את זה”.

המאבק לשוויון מגדרי איננו רק מאבק של נשים, שכן שוויון הוא אינטרס של החברה כולה. ראוי שהשלכות משבר הקורונה, אשר חשף ביתר שאת את המנגנונים המשמרים את הפערים המגדריים בעבודה ובבית, ישמשו נקודת מפנה בהתייחסות המגדרית והמעמדית למצבן של נשים עובדות במערכת הקפיטליסטית.