בין דרך ביידן לבין דרך המשי: המלחמה באיראן והמאבק בין המעצמות

הטענה שישראל גררה את ארצות הברית למלחמה נגד איראן היא פישוט-יתר של המציאות. למעשה מדובר במלחמה כלכלית-אימפריאלית מערבית על הגמוניה ושליטה במשאבי אנרגיה ובנתיבי מעבר של סחורות. מלחמה זו מצטלבת עם האינטרסים הישראליים בעיצובו של מזרח תיכון חדש, שבו ישראל מבקשת לבסס את עליונותה האזורית ולהגשים את יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח.

כדי להבין את המתרחש כיום לא די לראות באירועים עימות צבאי מוגבל בין איראן מצד אחד לבין ישראל וארצות הברית מצד אחר. בלב הדברים עומד מאבק על דמותו של הסדר הכלכלי העולמי ועל השאלה מי ישלוט בנתיבי האנרגיה והמסחר של המאה ה-21. ההיסטוריה מלמדת כי שליטה בדרכי מסחר הייתה מאז ומתמיד אחד המפתחות המרכזיים להגמוניה עולמית – מדרכי המשי העתיקות ועד נתיבי הים שבהם שלטו האימפריות האירופיות בעת החדשה.

בהקשר זה ניתן להבין את מה שאפשר לכנות, באופן מטאפורי, “דרך ביידן”. מדובר ביוזמה המבקשת לעצב מחדש את המסדרונות הכלכליים במזרח התיכון כך שיחברו בין הודו, מדינות המפרץ, ישראל ואירופה. מטרת הפרויקט אינה כלכלית בלבד אלא גם גיאו-פוליטית: לבסס את ישראל כצומת מרכזית בזרימת הסחר והאנרגיה בין אסיה לאירופה, ולהשאיר את האזור במסגרת ההשפעה המערבית לנוכח עלייתן של אסיה ושל המעצמות האירואסייתיות.

אולם הפרויקט הזה נתקל במכשול גיאוגרפי ופוליטי משמעותי: איראן. איראן אינה רק מדינה נוספת במזרח התיכון, אלא צומת גיאוגרפית מרכזית בלב הדרכים היבשתיות המחברות בין מרכז אסיה, סין, המזרח התיכון ואירופה. קיומה של מדינה חזקה ועצמאית במיקום זה הופך אותה לשחקן מפתח בכל משוואה כלכלית אזורית.

מנגד ניצב הפרויקט האחר – “דרך המשי החדשה”, שמקדמת סין במסגרת יוזמת “החגורה והדרך”. יוזמה זו שואפת לבנות מחדש את רשת הסחר היבשתית והימית בין אסיה לאירופה דרך מרכז אסיה והמזרח התיכון. במסגרת זו תופסת איראן מקום מרכזי כגשר גיאוגרפי בין מזרח למערב וכמסדרון חשוב להעברת אנרגיה וסחורות.

במילים אחרות, בעוד “דרך ביידן” מבקשת להסיט את נתיבי המסחר דרך המפרץ וישראל, “דרך המשי” עוברת דרך מרכז אסיה ואיראן בדרכה לטורקיה ולאירופה. כך הופך המזרח התיכון פעם נוספת לזירת מאבק בין שני פרויקטים כלכליים עולמיים.

אי אפשר להפריד את התמונה הזו מן המלחמה בעזה. המלחמה שם אינה רק עימות צבאי מוגבל אלא ניסיון לעצב מחדש את המציאות הפלסטינית. מטרתה בפועל חורגת מן העימות הצבאי: ניסיון להכריע את הסוגיה הפלסטינית באמצעות צמצום נוכחותו של העם הפלסטיני ככל האפשר, דחיקתו להגירה או להתמודדות יומיומית עם הישרדות, כך שהסוגיה הפלסטינית תהפוך מסוגיית שחרור וזכויות היסטוריות לסוגיה הומניטרית-כלכלית.

פרויקטים כלכליים גדולים דורשים סביבה יציבה שניתן להשקיע בה. נתיבי מסחר עולמיים אינם פועלים באזורים הנתונים לסכסוכים פתוחים. לכן “שקט” נתפס כתנאי הכרחי להצלחת כל מסלול כלכלי אזורי. מכאן ניתן להבין כי סיום הסוגיה הפלסטינית או דחיקתה לשוליים נתפסים כאחד התנאים הפוליטיים להצלחת הפרויקט האזורי החדש.

לאור זאת ניתן לדמיין שלושה תרחישים מרכזיים להתפתחות המלחמה הנוכחית. התרחיש הראשון הוא הסלמה רחבה. בתרחיש זה המלחמה מתרחבת ומערבת גם מעצמות בינלאומיות גדולות כמו רוסיה וסין, באופן ישיר או עקיף. עם זאת, הסבירות לכך נמוכה יחסית, שכן עימות כזה עלול להידרדר לעימות עולמי רחב שאיש מן השחקנים המרכזיים אינו מעוניין בו.

התרחיש השני הוא החלשת איראן עד כדי ערעור פנימי עמוק או קריסה, מצב שעלול לפתוח פתח להתערבויות אזוריות ובינלאומיות ואולי אף לחלוקתה. אולם הניסיון בעיראק ובלוב מלמד כי הפלת מדינות ללא חלופה יציבה מובילה לעיתים קרובות לכאוס מתמשך ולא ליציבות שלה מקוות המעצמות המערביות.

התרחיש השלישי הוא שהמלחמה תפגע בסופו של דבר גם בכלכלה המערבית עצמה. מתיחות במפרץ ואיום על נתיבי האנרגיה עלולים להביא לעלייה חדה במחירי הנפט והגז ולפגיעה בשרשראות האספקה העולמיות של אנרגיה ומזון. בעולם שכבר מתמודד עם אינפלציה ומשברים כלכליים חוזרים, המשך המלחמה עלול להפוך לנטל פוליטי וכלכלי על ארצות הברית ובעלות בריתה, ולדחוף אותן לחפש הסדרים או נסיגה.

בסופו של דבר, המתרחש כיום איננו רק מלחמה אזורית, אלא חלק משינוי רחב יותר במערכת הבינלאומית. העולם עובר תקופת מעבר שבה נחלשת ההגמוניה המערבית המסורתית ועולות מעצמות חדשות באירואסיה. ברגעים היסטוריים כאלה הופכים אזורים כמו המזרח התיכון שוב ושוב לזירות התנגשות בין פרויקטים גלובליים מתחרים.

אך יש אמת אחת שאינה משתנה בכל התמורות הללו: העמים הם שמשלמים את המחיר הכבד ביותר. מלחמות המוצגות בשם הביטחון או היציבות הן לעיתים קרובות מאבק על דרכים, משאבים ושווקים. ובין “דרך ביידן” ל“דרך המשי”, האזור שלנו מוצא עצמו שוב בלב מאבק עולמי הגדול ממנו בהרבה.