ספר הביכורים של אורי פרץ: שירה רגישה שמחזירה אור

ספר הביכורים של אורי פרץ "אלה שרה איתי" (עורך: ערן צלגוב, הוצאת פרדס, 2024) מזמין את הקוראים לנדוד, להמריא, לראות מעבר. ניתן לומר עליו שהוא ספר מסע. המשורר המדמה עצמו לציפור עף למעלה, צופה, מתיישב על ענף: "מה שחשוב הוא הדבר, הנדידה / האיש בן השלושים שהוא ציפור והוא אישה".

בשירתו פרץ רואה את השמים, העננים והשמש, נמשך אל האור. שירתו נעה לאט, נבנית צעד אחר צעד, ברגישות ובתשומת לב. כך מתבונן הכותב גם בבבואתו שלו.

השירים בספר מדברים על אהבה, למשל לפרחים באגרטל או לילדים. האהבה בספרו של פרץ צומחת כיער, מתעבה. הוא כותב רבות בלשון נקבה: "אני בורחת, בורחת, בורחת / הזמן עצל רק נמתח".

גם הפחד נוכח בשירים. פחד ילדי, פחד מנפילה. המשורר מצייר תמונה של ציפייה לאהבה ומתאר את כל מה שמסביב כתהום. בשיר "שבעה דברים" השורש פחד חוזר על עצמו פעמים רבות. בשורות הראשונות: "אם שניכם ילדים אבודים, החזיקו ידיים חזק. / אל תפחדו, אין מפחיד בעולם". הוא מסתיים במיצוי מסוים: "נפלתי אליה פעם אחת והספיק לי / עכשיו אני רוצה רק לצחוק ולהרדם בקלות". הפחד קיים ולא קיים, הוא עולה ולעיתים שולט במילים.

פרץ משרטט בדרכו הפואטית קו בין הזיכרון לשכחה. ברצף הזה מתקיימים הזמן, העבר, הדברים החולפים והקיימים. הוא מנכיח אותם דרך הארעיות שלהם, מחפש מפלט מהגשמי ונאחז ברוח. גם לזהות המינית יש מקום בשירים, היא מוזכרת במקומות שונים, באופנים שונים. בשיר "תינוק בים" המשורר מדבר על הבחירה בחיים, הבחירה אלו חיים לחיות: "יום אחד ישמרו על הים / יום אחד יצא תינוק מן הים / ויתן לי כי יהיה לו מה".

העצבות והבכי חולפים כמו חלום או משב רוח חמה. השירה כותבת את עצמה ומתערבבת עם הטבע והזמנים: "כל השבילים מובילים אל כל השבילים. / כך למדתי בבוקר כשהלכתי לאיבוד ביער ורצתי כמו משוגעת".

החיות המופיעות בטקסט מייצגות גם הן חלק מסוים מהטבע, כמו האדם. העונות מתחלפות וביניהן עולות השאלות, כמו בטיול, כאילו מתוך התבוננות בהשתקפות שבמי הנחל. התאנה בשיר "טיול" מדברת ומספרת, אך גם שותקת. כך גם המשורר מספר ומסתיר, מגלה ומחביא. הים שחוזר ברבים מהשירים משמש גם הוא כמקום מסתור: "אבל אני לא יוצאת, באלוהים, אני במיטה / אני על הגל, אני לא יוצאת, השמש גם לא".

המלנכוליה המלווה את השירים היא מעין רגש רומנטי שמתמזג עם מה שיד האדם לא השפיעה עליו, או שהשפעתה עליו מוגבלת. כלומר ייצוגים שונים של הטבע ושל תהליכים המתרחשים, כמו שלגים שמפשירים: "ואני לא הצלחתי לחבר דבר לדבר. / הכל קר וחלק כמתכת, גדול מידי ולבן".

העונות מתחלפות והשירים נכתבים, הלבבות נפתחים. הכותב מטמיע את החוויה הפרטית בתוך איזשהו פוטנציאל רוחני לשינוי רך והדרגתי.

הצער הקיים בחיים מצמיח השלמה מסוימת, מתוך המבט הנוקב של המשורר שלא מפחד לדבר על הרגשות כפי שהם. האהבה היא חלק מהגוף הפיסי, היא תענוג שקשה לעמוד בפניו. כך זה משתקף בדברים שמביא הכותב, החפץ בתענוגות ורוצה גם להישמר. בקול השירי יש אקטיביות – הוא פועל, הוא שואף לטוב ומצפה לאינטראקציה במובן הרגשי, האנושי והתקשורתי.

בשירים אלה מותר לבכות, מותר לחכות ולחפש. החיפוש אחר האמנות עובר דרכה ודרך הסבל – ״הסבל גדול מזה״, כותב המשורר וסולל את דרכו הלירית שביכולתה גם לתת תשובות. יכול להיות שהתשובות נמצאות בתוך הטקסט, בידיעה שיש יפה וטוב והוא נגד עינינו: "כל היפה והטוב למעלה רק תרימי ידיים".

נדמה שהכתיבה בוראת את המציאות ולא להפך. הכתיבה מגדירה את הגבולות, נותנת שמות תואר ומספרת את הסיפור, עלילה שבאופן כמעט מוחשי שטה על פני המים.

מים, ירח, שלגים, שמש, גלים, שבילים, אדמה. כל אלה בונים את העולם שמתקיים ב"אלה שרה איתי", עולם טבעי וגולמי, שבדרכו האינדיבידואלית מציב אלטרנטיבה לדברים המעובדים ולרגשות המטושטשים. עולם פרטי שמקרקע את הקורא ומזכיר תחושות בוסריות ונשכחות.

שירתו של פרץ בספר הזה מחזירה אור כמו הירח ופוקחת עיניים טרוטות: "אני האתמול מלקקת את אני המחר". הבוקר הוא המחר של האתמול, ומחר תמיד יכול להיות טוב יותר: "כל הסבל הטוב, שגם אם רצינו לא ידענו את שמו, / אליו אני מתפללת שעכשיו הטובות".

כך עולה מתוך הטקסט גם תחושת שייכות למשהו, למישהו. התחושה הזאת נוצרת מתוך נקודת המוצא המשותפת: "כולנו עומדים עכשיו ביחד על הקצה". וכמו שנכתב בשיר האחרון שבספר, השמש תעלה "חמה מתוכי / והפכתי חיה אדומה".