קולות המחאה: יש לבחור בין כיבוש לשיקום החברה

שמי ענבל חרמוני. אני עובדת סוציאלית ויו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים בישראל. זו שעה של הכרעה באשר לדמותה של מדינת ישראל ובאשר לחיי החטופים, החיילים ורבבות עזתים חפים מפשע. בשעה כזו מחובתי, מחובתנו, לעשות שימוש בכל דרך שאינה אלימה על מנת לעצור את הסיוט בו אנו נמצאים בשנתיים האחרונות.

מחר, 17 באוגוסט, יתקיים יום השבתה אזרחי, שכולל מחאות בכל הארץ לאורך כל היום והלילה. אני אהיה שם וקוראת לכולם להצטרף. המלחמה בעזה נמשכת זמן רב מדי, ללא אופק לסיומה, תוך כדי הפקרת החטופים לגורלם, ללא אסטרטגיית יציאה וללא כל אופק מדיני. כל זאת בכוונת מכוון, וזו לא טעות – זו מדיניות!

מי שמובילים אותנו לאבדון, מקריבים בדרך את החיילים בסדיר ובמילואים. אלה אותם חברי ממשלה ששולחים אחרים למלחמה אכזרית וחסרת תוחלת, הפוצעת את נפשם וגופם של רבים כל כך  ומפרקת משפחות רבות. הם גם אלה האחראים לפירוק המערכות הציבוריות. בראשן מערכות הרווחה והבריאות, אמורות לדאוג לאותם חיילים ומשפחות המהלכים בינינו פצועי נפש וגוף. בושה!

הנקמה לא הובילה אותנו לשום מקום

7 באוקטובר ייזכר לעד כיום אסון נורא, בו מחבלי החמאס רצחו, אנסו, הרגו, חטפו ופצעו אלפים מתושבי ישראל. אך ההרג,  הקטל והיעדר האנושיות של ה"נוחבות" לא יכולים להוות בשום פנים ואופן הצדקה  להרג רבבות תושבים בעזה, ליצירת מצב של רעב, צמא, היעדר תרופות ומוות של תינוקות מרעב ומחום.

נקמה מעולם לא הולידה שקט ושלווה. פגיעה בחפים מפשע מעולם לא קידמה את האנושות למקומות טובים. מעגל דמים לעולם יזין את עצמו. על החברה הישראלית לקבל החלטה: האם אנו רוצים לחיות במדינה העסוקה בנקם במקום בשיקום? בהרג במקום בהחלמה? בכיבוש במקום בבנייה? בפגיעה בחפים מפשע במקום בהצלת חטופים?

בצד המלחמה האינסופית, ממשיכים חברי הקואליציה, לצערי כמעט באין מפריע, לקדם את ההפיכה המשטרית. בשלב זה אין חולק שיושבי ראש ועדות בכנסת מנהלים אותן בכוחנות כאילו הן רכוש פרטי שלהם. שר המשפטים מבטל את סמכות היועצת המשפטית ואת סמכותו של בית המשפט העליון; שר הביטחון עושה דה לגיטימציה לרמטכ"ל והממשלה אינה שועה להמלצות החד-משמעיות של הדרגים הצבאיים; המשטרה פועלת יותר ויותר כמיליציה של אדם אחד; ושר האוצר מפגין חוסר דאגה והיעדר מופגן של חזון עבור כלל תושבי מדינת ישראל.

השירות הציבורי קורס

בעוד כל זה מתרחש, ולא בלי קשר, השירותים האזרחיים בישראל בהתפוררות ובהתפרקות. לא מועברים כספים שהובטחו לשיקום יישובי העוטף ויישובי הצפון; שירותי בריאות הנפש והרווחה קורסים תחת הנטל; האלימות בחברה הישראלית גואה; מספר תאונות הדרכים עולה; והמצב הכלכלי נהיה קשה יותר עד בלתי אפשרי עבור אנשים החיים בעוני ועבור מעמד הביניים.

כאשת איגוד מקצועי, אני מוצאת לנכון להתריע שההפיכה המשטרית, המצב הכלכלי הקשה שאנחנו רק בתחילת השלכותיו, והבידוד העולמי שישראל חווה – לכל אלה  השפעה שלילית דרמתית על מעמד העובדים בישראל.

זאת נוסף לתפיסת הממשלתית הנוכחית, השואפת להחליש את ארגוני העובדים, לבטל את זכות השביתה ולרכז את הכוח אצל מתי מעט בעלי הון. זה אינו סוד המוסתר מעיני הציבור או השערה פראית, אלא מדיניות סדורה ומוצהרת.

מחר נעשה שימוש בזכות הצעקה שלנו. בתקופה הקרובה ימשיכו לנסות לשבור אותנו, ינסו להשתיק את מי שיתנגד, יעבדו קשה בלהחליש אותנו ובלהפריד בינינו. אבל אני מאמינה בנו! או כדברי שאול טשרניחובסקי: "זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח, כִּי בָאָדָם אַאֲמִין, כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ".

 מתוך דבריה של יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים בהפגנה לשחרור החטופים ונגד המלחמה שנערכה בכפר סבא, 16.8