נגד מיליטריזציה של משבר האקלים: הממסד הביטחוני מנצל את מצב החירום לקידום מדיניות מסוכנת

בישיבת ממשלה ב-24 באוקטובר הכריז ראש הממשלה נפתלי בנט שמשבר האקלים הוא “סוגייה של ביטחון לאומי”, ועל כן יידרש המטה לביטחון לאומי להתייחס לאיום המשבר בהערכות השנתיות שלו.

בהכרזתו הגיב בנט ללחץ מצד משרד הסביבה בראשות השרה תמר זנדברג. זו התגאתה בכך שלראשונה, בעקבות אישור “חבילת האקלים“, יביא המטה לביטחון לאומי בחשבון את משבר האקלים “כחלק מתרחישי הייחוס שהוא נערך אליהם בהיבט של ביטחון לאומי”. משרדה של זנדברג עובד בתיאום עם המטה לביטחון לאומי (מל”ל( על ניסוח חקיקת “מצב חירום אקלימי”. החקיקה צפויה להעביר את נושא ההתמודדות עם המשבר לרשות החירום הלאומית במשרד הביטחון.

מעורבות משרד הביטחון בעיצוב מדיניות האקלים כבר החלה: סגן הרמטכ”ל הרצי הלוי מונה לרכז העבודה המטכ”לית בנושא האקלים, והרמטכ”ל עצמו התייחס למשבר ואמר שהוא “מבין את הבעיה, את הצרכים וגם את ההזדמנויות”.
מעבר לכך, נראה שעירוב משרד הביטחון בהתמודדות עם המשבר נמצא בראש סדר העדיפויות האקלימי של הממשלה הנוכחית: באוגוסט אשתקד, בפגישתו הראשונה של ראש הממשלה בנט עם מומחים בתחום האקלים, נכחו נציגי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ו-RAND. גישה דומה אימץ בנט בתחילת משבר הקורונה, כשקרא להעברת האחריות לטיפול במגיפה ממשרד הבריאות למשרד הביטחון.

עיון בדוחות שחיברו אנשי הממסד הביטחוני, בפרוטוקולי דיונים בכנסת ובהתבטאויות של בכירים בצה”ל מאפשר הצצה לסוגיות שטורדות את משרד הביטחון בהקשר של שינוי האקלים, ולמדיניות שהוא צפוי לקדם בנושא.

יציבות אזורית

הטענה הראשונה של משרד הביטחון היא שמשבר האקלים הוא “מכפיל איומים”, כלומר יגרום לכך שאיומים קיימים על ישראל יהיו מסוכנים יותר. לפי דוח בנושא השפעת שינוי האקלים על הביטחון הלאומי של מרכז המחקר של הכנסת, לדוגמא, מקור האיומים הביטחוניים על ישראל הוא חולשת הממשלות במדינות הגובלות בה, שמאפשרת ל”גורמים לא מדינתיים עוינים” כמו “חמאס או דאעש” לצמוח ולשגשג. משבר האקלים צפוי לערער מדינות אלה עוד יותר, ובכך להעצים את הסכנה לישראל, ואולי אף לדרדר אותה למלחמה.
אם משבר האקלים הוא מכפיל איומים, המסקנה הנרמזת היא שיש בהתאם להכפיל את התקציב של מערכת הביטחון. ואכן, הדוח מציין כדוגמה לחיקוי את ההקצאה של מאות מיליוני דולרים במסגרת תקציב הביטחון האמריקאי לטובת התמודדות והתאמה לשינויים אקלימיים.

אולם בפועל, משרד הביטחון רואה בערעור היציבות של המדינות השכנות לישראל לא איום, אלא מטרה שיש לחתור אליה: שר הביטחון לשעבר יעלון הכריז שהוא מעדיף את דאעש על פני ממשלת סוריה. צה”ל מפגיז את כוחות אסד לעיתים קרובות, תוך שיתוף פעולה עם “גורמים לא מדינתיים” כמו ג’בהת אל-נוסרה.

חמאס, שמוצג בדוח כארגון טרור סורר, הוא התנועה שזכתה במירב הקולות בבחירות לפרלמנט הפלסטיני (2006). ישראל לעומת זאת קידמה הפיכה צבאית לביטול תוצאות הבחירות באמצעות חימוש המליציה של מוחמד דחלאן, וכך הציתה מלחמת אזרחים אכזרית. לכן, ככל שיתפח תקציב הביטחון הישראלי, וככל שיינתן לצה”ל יותר חופש פעולה, אפשר לצפות דווקא ליותר שפיכות דמים, לפחות יציבות, ולמשברים חמורים יותר במדינות האזור כתוצאה משינוי האקלים. אין מקום שבו המדיניות של מערכת הביטחון מזיקה ומערערת יציבות יותר מאשר ברצועת עזה, וזה בולט גם במדיניות המתגבשת מול עזה בתגובה למשבר האקלים.

קצין בכיר בצה”ל טען בראיון לעיתון “הארץ”, כי שינוי האקלים עלול להוביל ל”ירי רקטות בדרישה לקבל משאבים”. על איום זה הרחיב הרמטכ”ל לשעבר גדי אייזנקוט בהרצאה בנושא “סביבה, אקלים וביטחון לאומי” שארגן המכון למחקרי ביטחון לאומי: “יש נושאים סביבתיים שעלולים לגרום להסלמה למלחמה. אם ברצועת עזה מחליטים לא לטפל בביוב בגלל בעיית חשמל ודלק, ואז מכבים את המט”שים (מכוני טיהור שפכים) שלהם, ואומרים ‘זו בעיה שלכם’. מה תהיה המשמעות על מה שנשפך לים? על זיהום מי התהום? על העוטף ועל היישובים סביב רצועת עזה?”.

המחסור בחשמל ובדלק ברצועה, שעלול לאלץ כיבוי של המט”שים, הוא תוצאה ישירה של הזנחת תשתיות הרצועה לפני ההתנתקות, של הפגזה שיטתית שלהן אחריה, ושל מדיניות המצור של ישראל ושל מצרים, המונעת בנייה שלהן מחדש. אבל מבחינת אייזנקוט, הפתרון המתבקש – הסרת המצור ושיקום הרצועה – לא יעלה על הדעת. בעיניו התגובה הטבעית לכישלונה של הנהגה מקומית בשטח תחת כיבוש ומצור לספק שירותים לאזרחיה היא “הסלמה למלחמה”.

מהתבטאויות קודמות של אייזנקוט אפשר ללמוד על חזונו למלחמה כזו: הפעלת “כוח לא פרופורציונלי” וגרימת “נזק והרס אדירים”, ובמסגרת זו, ככל הנראה, פגיעה מחודשת בתשתיות הביוב והחשמל ברצועה – גם אם הדבר יחמיר את המשבר הסביבתי.

פליטי אקלים

סוגייה מרכזית נוספת שעולה שוב ושוב בדוחות הביטחוניים היא הסכנה הדמוגרפית הנשקפת מכניסת פליטים שיעקרו מארצותיהם בגלל שינוי האקלים, וינסו למצוא מקלט בישראל.

דוח מרכז המחקר של הכנסת הזהיר, כי משבר האקלים צפוי ליצור “לחצי הגירה מן המזרח התיכון ומאפריקה [ש]עלולים לגרום לריבוי ניסיונות הסתננות ביבשה או בים של פליטים לישראל”. דוח “היערכות ישראל למשבר האקלים” שהפיק המשרד להגנת הסביבה ב-2017 הסביר: “יש להתמקד במגוון רב של מדינות, אך תוך שימת דגש על הופעת המהגרים בישראל (הן בתור מדינת יעד והן כמדינת מעבר) דרך גבול מצרים וירדן. יש לחקור את אפשרות בלימת הפליטים האפריקאים בעזרת כינון יחסים והסכמים בי-לאטרליים”.

דוח מבקר המדינה על “פעולות ממשלת ישראל והיערכותה למשבר האקלים” שפורסם בסוף 2021 מוסיף, כי המשבר עלול “להוביל להגירה לישראל וטיפול בהם [בפליטים – י”כ] במסגרת שירותי מערכת הבריאות”. למעשה, למשבר האקלים ולחשש מפני נהירת פליטי אקלים כבר הייתה השפעה משמעותית על מדיניות ישראל: ב-2007 פרסמה קתדרת חייקין באוניברסיטת חיפה מסמך תחת הכותרת: “שינויי אקלים – השלכות חזויות ותופעות נצפות: רקע גלובלי ומבט ישראלי”. את הפרק האחרון במסמך, העוסק במשמעויות גאו-אסטרטגיות של משבר האקלים, חיבר ראש הקתדרה פרופסור ארנון סופר.

סופר הזהיר כי בצורות אזוריות ייגרמו ל”הגברת הלחץ מצד פליטים למצוא מקלט בישראל”. הוא הרחיב והסביר: “אני צופה אלפים ומיליונים מכל ארצות ערב ואפריקה מנסים להיכנס לישראל, כי היא הגן-עדן של האזור”.

מודאג מההשלכות הדמוגרפיות, דרש סופר מהממשלה לפעול: “ביוני 2010 הצגתי בפני מליאת הממשלה את סכנת משבר המים והחשש מצעדה המונית לכיוון מדינת ישראל. אמרתי שחייבים למהר וליצור מחסום שיבלום את זה. ביבי קבע מיד הצבעה בנושא, וכל הממשלה הייתה מאחוריי. לקחתי את בני גנץ שישב שם כסגן רמטכ”ל, את האלוף טל רוסו ואת יורם כהן מהשב”כ, ויחד חשבנו איך לעשות את זה בדהרה. ובאמת, בתוך שנתיים עמדה גדר [בגבול עם מצרים – י”כ]. כשנתתי את הסקירה בממשלה היו 37 אלף מסתננים, וכשהושלמה הגדר היו כבר 69 אלף, אבל לפחות מאז עצרנו את הגידול במספרם”.

במערכת הביטחון נחשבת הגדר הצלחה מסחררת: היא הסבה אמנם סבל עצום למספר בלתי נתפס של אנשים, אבל סייעה לשימור הטוהר הדמוגרפי היהודי בישראל. ואכן, גדר הגבול עם מצרים שימשה מקור השראה לפרויקטים גזעניים ברחבי העולם, ובראשם גדר הגבול עם מקסיקו שקידם ממשל טראמפ.

ב-2012 מונה סופר לעמוד בראש צוות שהקים השר אלי ישי ל”טיפול בבעיית המסתננים”. שנה לאחר מכן פרסם הצוות  את מסקנותיו בדוח: “בני אדם נעים ממקום למקום מסיבות של ‘דחיפה’ מארצות המוצא כמו שינויי אקלים, לחצים דמוגרפיים המביאים בין היתר למחסור חמור במים וקרקע, שיטפונות, בשל מלחמות, מרידות, רדיפות פוליטיות, בשל משאבים מתכלים וחסרים”.

מחברי הדוח הסבירו: “אם ישראל לא תסגור עצמה בחומות אדירות וגם תגן עליהן בחירוף נפש, ישראל היהודית ציונית-מערבית תתמסמס ותלך. היא תחוסל לא מפצצות ומלחמות אלא מעוד 50, 100 או 500 אלף מהגרי אפריקה שישנו את הדמוגרפיה, הכלכלה והחברה בישראל, יביאו לאי-שקט חברתי קשה ולבריחה של כל החזקים ממנה! המסקנה ברורה: כשלון בעצירת המסתננים לישראל כמוה כהתאבדות לאומית וכך יש לראות את הסוגיה כולה וחשיבות האתגר להלחם בה! [כך במקור – י”כ]”.

בהמשך לכך המליץ הצוות על גיבוש מדיניות לטיפול “בארגוני הזכויות” הממתינים למסתננים המגיעים לגדרות. זו תכלול “מעצר חתרנים ומסיתים, הקשחה כלפי גופי התקשורת המקומיים והבינלאומיים המתקרבים לגדר ולראות בכל אלה מטרד בעל חשיבות אסטרטגית, ועל כן יש גם לבדוק אם אין כאן פעולות חתירה נגד מדינת ישראל”.

פרופסור סופר הזהיר כמה שנים אחר כך: “צריך לדעת שמחכה לנו גל גדול עוד יותר של ניסיונות הסתננות, כי אפריקה במצב נורא, והגדר האכזרית שבנינו תצטרך להיות אכזרית עוד יותר”, על מנת לשמור על ישראל כמדינה יהודית.

משנתו הקיצונית של סופר אינה יוצאת דופן. להיפך, היא מייצגת את הזרם המרכזי בחשיבת משרד הביטחון בסוגיית פליטי האקלים. דוחותיו וספריו מצוינים כמקורות לכמעט כל מסמכי הממשלה והכנסת בנושא ההשלכות הגיאופוליטיות של משבר האקלים. סופר מקבל תמיכה ממכוני מחקר מקושרים לממשלה, ואף מונה לראש צוות שותף במרכז היידע לשינויי אקלים, שהוקם באוניברסיטת חיפה בהתאם להחלטת ממשלה 474 בדבר היערכות ישראל לשינוי אקלים.

לדוגמא, קצין בצה”ל הסביר מוקדם יותר השנה: “המזרח התיכון יהיה האזור השני הכי פגיע אחרי אפריקה. מדינות וקהילות בלא מקורות מים ומזון יחפשו לעצמן פתרונות. [זה יכול להוביל ל]תנועה המונית של פליטים ואפילו פשיטות להשגת מים ואוכל. אחד הדברים שישראל תצטרך לעשות יהיה ביצור גבולותיה. בסיני הקמנו גדר גבול קשה לפריצה בעשור שעבר. דברים דומים יקרו גם בשאר הגבולות”

יו”ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת רם בן ברק (יש עתיד) הביע עמדה דומה בדיון בנושא היערכות הגופים הביטחוניים לשינויי האקלים: “אני חושב שסיפור הפליטים, שכבר קורה בעולם, אנחנו נמצאים בעיצומו של מהלך של תזוזות אוכלוסייה עצומות ממקום למקום, שמתרחשות יום יום. מהנקודה שישראל נמצאת בה, המצב הגיאופוליטי של המדינות מסביבנו מחייב אותנו להאיץ – אני אומר למשרד הביטחון – את הקמת הגדרות סביב מדינת ישראל, את המכשול סביב מדינת ישראל, ולפתוח באיזה שהיא מערכה תודעתית, שכל אדם יבין שלמדינת ישראל אי אפשר להיכנס. זה עבד מצוין עם הפליטים שבאו ממצרים, שמבינים שיש גדר, מבינים שישראל היא לא אופציה. את הדבר הזה צריך להעצים גם מהכיוון של ירדן, סוריה ולבנון. אי אפשר להיכנס למדינת ישראל, זה צריך לשבת בתודעה אצל כולם”.

כשפוליטיקאים ממסדיים אומרים לנו שמשבר האקלים הוא בעיה של ביטחון לאומי, כוונתם היא שבמקום להפסיק לפלוט גזי חממה, עלינו להתבצר מאחורי חומות ולחסום את גבולותינו מפני פליטים נואשים, ולשם כך נדאג ל”צריבת התודעה” שלהם. איך בדיוק תיראה חסימה כזו אפשר ללמוד גם כן מפרופסור סופר, שתיאר את המדיניות הרצויה (ולטענתו ההכרחית) להתמודדות עם מצוקת תושבי עזה: “הלחץ בגבול יהיה נורא. זו תהיה מלחמה איומה. לכן, אם נרצה להישאר בחיים, נצטרך להרוג ולהרוג ולהרוג. כל היום, כל יום”.

להוציא את הצבא ממעגל קבלת ההחלטות

בשורה התחתונה, מדויקת הקביעה שיש לראות בשינויי האקלים מכפיל איומים ביטחוניים: הוא מגדיל את האיום הנשקף לכולנו ממערכת הביטחון הישראלית, שכבר חותרת לנצל את המשבר על מנת להגדיל את תקציב משרד הביטחון, לצאת למלחמות נוספות, להקים גדרות גבול ולהציב עליהן מכונות ירייה.

לכן, צו השעה הוא לצמצם באופן ניכר את סמכויות משרד הביטחון ואת המשאבים העומדים לרשותו. את המשאבים הללו יש להפנות לסקטורים פרודוקטיביים: מערכות הבריאות והחינוך, מחקר ופיתוח טכנולוגי באקדמיה, שירותי רווחה וסעד ופרויקטים לדיור ציבורי ירוק. עלינו לסיים את הכיבוש ולהסיר את המצור, ובמקומם לאמץ מדיניות שתסייע לשיקום התשתיות בפלסטין ולגמילה משותפת מדלקי מאובנים.

לבסוף, על מנת להתמודד באופן יעיל עם משבר האקלים, חייבים לעמוד בקודקוד של מוקדי הכוח וההשפעה על המדיניות איגודי עובדים, מורים, מדענים, ומהנדסים. חיוני להדיר את מערכת הביטחון מדיונים בנושא ההתמודדות עם משבר האקלים, לצמצמם את צה”ל ככל שניתן, ולטהר את הדרג הביטחוני הבכיר מהגנרלים צמאי הדם שמאיישים אותו כיום.