החייל הנעלם: סיפורו של חייל בן 18 שבורח משדה הקרב המדמם ברצועת עזה

הפקת סרטו החדש של הבימאי דני רוזנברג "החייל הנעלם" נסתיימה ב-2023, בטרם פרצה מלחמת עזה, והסרט אף השתתף בפסטיבל הסרטים של לוקארנו. באותה שנה זכה הצלם דוד סטרז'מייסטר בפרס אופיר על צילום הסרט.

הסרט הוא סיפורו של שלומי אהרונוב, חייל בן 18,שבורח משדה הקרב ברצועת עזה ועושה את דרכו אל חברתו שירי. אך מפקדיו משוכנעים שהוא נשבה בידי חמאס.  שלומי, המתגורר במושב שדה עוזיהו בדרום הארץ, הוא בן טובים, "מלח הארץ", המתנגד לתפקיד שיועד לו – חייל קרבי אמיץ. הוא מסרב לחזור לשדה הקרב אך אמו מפצירה בו לשוב ליחידתו ולא להסתבך. לא פעם שואלות אותו דמויות שונות בסרט: "אתה מפחד, שלומי?" והוא עונה: "אני לא פוחד".

הסרט נפתח בסצנה דיסטופית (שבהמשך הופכת מציאות מדממת) של קרבות במחנה פליטים פלסטיני הרוס בגדה המערבית או ברצועת עזה. שלומי נוטש את מחלקתו ומתחיל לרוץ, עובר מחסומים ושדות עד שהוא מגיע לביתו. מביתו הוא יוצא למסע נוסף לפגוש את אהובתו שירי העובדת במסעדה בתל אביב. בדרכו אליה הוא הופך עולמות: גונב כרטיס אשראי ובגדים מתיירים מצרפת שהופכים בן רגע "מאוהבים לאויבים" ורודפים אחריו. במסעדה מנסה שלומי לדבר אל ליבה של שירי, אך ציר השיחות הוא המלחמה, ההרוגים והאזעקות. כל המציאות משועבדת למלחמה. שלומי, שברח משדה הקרב, מוחזר לשם שוב ושוב. המלחמה היא בכל מקום ובכל זמן.

הסרט מהדהד את שדה הקרב בקטעי חדשות, הקלטות של אזעקות וצילומי יירוטים. בסצנת הסיום הטרגית, נוהג כוכב הסרט (השחקן עידו טאקו שבצילום) במכונית גנובה ומתנגש בעמוד תאורה בעת שמעל ראשו מתבצע יירוט. שלומי ניצל מהתאונה אך מוכה בידי נהג אחר ומועבר לאשפוז בבית חולים.

הסרט הכאוטי, המהיר, מציג פסיכוזה ישראלית: מעברים חדים ממקום למקום, אי-שקט ואי-נחת בלתי פוסקים. לכל אורך הסרט, שלומי הוא דמות נרדפת וכלואה, הנחנקת מעול הכיבוש. הוא  נער בן 18 שבסך הכל רוצה לחיות חיים נורמליים, להקים עסק עם חברתו. אך הוא נקלע לסיטואציה בלתי-אפשרית של התלקחות מלחמה. כאשר שירי אהובתו שואלת אותו: "כשאתה עוצם את העיניים אתה באמת רוצה להיות פה?", הוא לא יודע מה לענות. הם ביחד ולחוד והקשר ביניהם נקטע. במקום להיות סיפור אהבה, הסרט נשאר במחוזות הטרגדיה.

מצפייה בסרט עולה השאלה: כמה נערים אנחנו שולחים למותם בשדה הקרב עבור ברוני מלחמה צמאי דם? מלחמת יום כיפור 1973 סדקה את האמון בממסד הצבאי-ביטחוני. האם מחדל 7 באוקטובר והמלחמה בעזה יערערו את האמון בממשלת הימין והעומד בראשה? לא בכדי ערוץ הבית של נתניהו, ערוץ 14, עושה כל שביכולתו כדי להסיט את האש לממסד הצבאי-ביטחוני שכבר נשא באחריות למחדל העוטף באופן מוצהר ואף פרסם בשבוע שעבר תחקירים ארוכים בנושא. כצפוי, אין התחקירים מתייחסים לרבבות ההרוגים הפלסטינים ברצועת עזה ולאחרונה גם בגדה המערבית.

אחד הרגעים המעניינים בסרט: בחדשות מדווחים על חטיפת חיילים. קצינים נשלחים לדווח לאימו של שלומי שבנה חטוף. אך מפגש זה קורה דקות לאחר שהיא פגשה את בנה החי בבית החולים. היא נשבעת לקצינים כי בנה חי ושוכב באותו בית החולים שבו מאושפז אביו בעקבות התקף לב שני. לאב הומור שחור מפותח שחי את מצב המלחמה לאורך עשורים ארוכים. ברגע סוריאליסטי בסרט, צופה שלומי בקיוסק בדיווח בחדשות על חטיפתו. כבר לא ברור מה אמת ומה בדיה, ומה תפקידה של התקשורת. ברגע זה בסרט עולות בזיכרון משפחות החטופים הרוצות להאמין שיקיריהם הכלואים במנהרות בעזה עדיין בחיים אך מופקרים בידי הממשלה.

בקולנוע, כמו גם ברומנים שראו אור בשנים האחרונות, החיילים כבר אינם מוצגים כגיבורים מלאי עוז או כדמויות נערצות. סופרים ויוצרי קולנוע רואים בחיילים קורבנות של שיטה רצחנית, הגובה את חייהם של ישראלים ופלסטינים כאחת. לדוגמא, בסרטו של נדב לפיד "מילים נרדפות" (2018), הגיבור הראשי הוא לוחם פוסט-טראומטי הבורח לפריס אך לא מצליח להימלט מעברו. דוגמא נוספת היא הרומן החדש של אלעד וינגרד "המחסום", המגולל סיפור על חייל התקוע במחסום ואשר כדי להפיג את השעמום והתסכול – מתעלל בפלסטינים.

הפוליטיקאים מהימין הקיצוני הם היחידים המעלים על נס דמויות שנויות במחלוקת כגון אלאור עזריה, עופר וינטר ואביעד פריג'ה. פיאור דמותם ומעשיהם הוא חלק בלתי נפרד מהמערכה "להקלת הוראות הפתיחה באש", הגובה קורבנות רבים, גם של ישראלים.  התרבות, האמנות והספרות הם כיום שדה חשוב להתנגדות נגד המדיניות הנואלת של ממשלה פושעת, המפקירה יומיום את אזרחיה ואת חטופיה. יוצרים רבים אכן מתמכרים למנעמי השלטון. לכן כה חשובה יצירה חתרנית, שהיא לא פחות מאוויר לנשימה במציאות מייאשת.

עוד בנושא:

https://zoha.org.il/132714/