קולות המחאה: אסור לנו להישבר – אנחנו כאן כדי להישאר, להיאבק ולשנות

אנחנו מציינים 442 ימים לטבח הנורא, טבח נתניהו, אשר לא יימחק לעד מספר דברי הימים של מדינת  ישראל. אני עומדת פה מולכם כאזרחית, כעובדת סוציאלית וכאשת איגוד מקצועי ואני בושה ונכלמת. אני מבקשת סליחה מ-98 חטופים וחטופות שרק חלקם בחיים אני מבקשת סליחה כי לא הצלחנו כחברה לעמוד בערך שחייב להיות הראשון, שחייב להיות הבסיס לאומה חפצת חיים: להחזיר את האנשים שלנו הביתה. דאגה לאחר כאילו היה אני ומשפחתי. אי הפקרת חסרי ישע מאחור!

אני מבקשת סליחה כי האחים והאחיות שלנו מעונים ומורעבים ונושמים בקושי; כי עוד לא הצלחנו לנצח במאבק החשוב מכל הזה: החזרת החטופים ואיתם החזרת הנשימה הסדירה לאומה שלמה והחזרת צלם האנוש לעצמנו. החזרה היא עניין של החלטה. הממשלה החליטה בכוונת מכוון להשאיר את האנשים האלה מאחור: מי בגלל שיקולים פוליטיים, מי בגלל שיקולי "בייס" ומי בגלל פנטזיות משיחיות.

אני מבקשת סליחה גם מהחיילים ומהחיילות שלנו, חלקם צעירים בני 18 בלבד, ילדים ממש, חלקם מבוגרים יותר, בעלי משפחות, קריירה, עסק – חיים. הם נאלצים להקריב את חייהם יום אחר יום, להיפרד ממשפחותיהם למאות ימים בשנה. גם אם חזרו שלמים בגוף – נפשם נפצעת מדי יום במלחמה. אני יודעת זאת כי הפצועים בגוף ובנפש מגיעים בסופו של דבר אלינו, נשות ואנשי הטיפול.

נכון, לא אנחנו, הישראלים, בחרנו במלחמה זו. אבל מה שניתן היה להצדיק ככורח לפני שנה וחודשיים כבר לא רלוונטי היום. הפכנו את עזה לעיי חורבות. צה"ל כבש כבר יותר מפעמיים חלקים מהרצועה. אנחנו בלופ. בסטגנציה. טקטיקה צבאית לא יכולה להחליף חזון מדיני; לא יכולה להחליף אסטרטגיה לאומית לגבי איך יוצאים מהמלחמה להסדר.

אין די מילים לתאר את הזוועה שהחברה הישראלית, שכולנו, חווים. אולי ניתן לתמצת אותה לרגע טלוויזיוני אחד, בו הוריו של החייל גור קהתי ז"ל זעקו בקול מרוסק, מתקשים להאמין שבעקבות אג'נדה פרטית, משיחית והרפתקנית, שלחלוטין אינה מן העניין, של גורמים בצבא וגורמים אזרחיים, הלך להם הילד. לא בגלל צורך צבאי, מבצעי, הגנתי. סתם ככה, כי אפשר היה לנצלו ולבזבז את חייו. לכאורה.

בצד כל אלה נחתה עלינו לפני שבועיים ההודעה שמקצצים כ-90 אחוז מהתקציב של מרכזי החוסן בצפון שנועדו לתמוך נפשית באוכלוסייה. מהם סדרי העדיפויות של הממשלה? הדאגה לתושבים מוקמה לה אי-שם בתחתית סדר העדיפויות, אם בכלל. אבל אנחנו יודעים היטב מהם סדרי העדיפויות שלנו, כחברה השואפת לשפיות, כחברה חפצת חיים. אנחנו כבר שנתיים ברחובות, בנחישות שאין כמותה. ההתמדה היא-היא המפתח. בגלל זה אני פה.

אני מאמינה בחברה הישראלית. הצטרפותם של רוב הישראלים למחאה היא הבסיס להצלחה שלנו. לשם אנחנו צריכים וצריכות לשאוף. אני מאמינה שיחד נצליח להציל את עצמנו, את החברה הישראלית.  אסור לנו להישבר, דווקא בגלל העובדה החותכת שאין לנו לאן ללכת ואנחנו גם לא רוצים ללכת. אנחנו כאן כדי להישאר, להיאבק, לשנות.

מתוך דבריה של יו"ר איגוד העו"סים ענבל חרמוני בהפגנה ברחובות, 5.1

עוד בנושא: https://zoha.org.il/134409