נשים נגד מלחמה: שיח על פמיניזם, סרבנות והמאבק למען השלום

בשבוע שעבר (23.5) התקיים במועדון הגדה השמאלית בתל אביב האירוע "נשים נגד מלחמה": פאנל פעילות שלום שהתכנס לכבוד צאת ספרה של ד"ר דנה מילס, One Woman's War. לצד המחברת נשאו דברים סגנית יו"ר חד"ש, עו"ד נועה לוי, וסרבנית הגיוס עינת גרליץ. הערב, שהכנסותיו הוקדשו ל"מסרבות" – רשת סרבנות פוליטית – עסק בין היתר בשאלת מקומן של נשים בזמן מלחמה ובתפקידן במאבק נגד המלחמה. כפי שהציגה זאת מילס: "הקול הנשי מושתק יותר מכרגיל במלחמה. בחברה מיליטריסטית הטרו-נורמטיבית שמקדשת גבריות רעילה, שבה יש לך זכות דיבור רק אם את אם או בת שכולה, ורק מצד אחד של המפה האתנית, אני מבקשת שנקשיב טוב יותר לכל הנשים שקולן לא נשמע – למרות שהוא מעולם לא נדם".

מילס בחרה לפתוח את האירוע בהקראת שירו של המשורר וו. ה. אודן- "בלוז הלוויה" (בתרגומו של רונן סוניס): "עצרו את כל השעונים, נתקו כבר את הקו / תנו עצם עסיסית לכלב – שישתק עכשיו / הדמימו את הפסנתרים ולקול תפוף שקט / קראו לאבלים שיעברו לפני המת / שמטוסים מקוננים יחוגו מעלינו / וירשמו גבוה את הכתבת: "הוא איננו".

בהתייחסות למילות השיר אמרה מילס: "אבל השעונים לא עוצרים, כבר 229 ימים והמטוסים היחידים שחגים בשמים הם מטוסי קרב. יותר מ-38,000 איש ואישה, ילד וילדה, שעבור כל אחד ואחת מהם ראוי שנעצור – ועדיין איננו עוצרים. לא כיחידים ולא כחברה. עבור רבים מהאנשים שעולמם חרב עליהם מאז השביעי באוקטובר, במיוחד תושבות ותושבי עזה, אין אפשרות לעצור ולהתאבל. החיים הם בריחה מהפצצה אחת למשנתה. מהם החיים כשאין אפשרות לאבל או לגעגוע שאין לו סוף? האם נותר בחיים האלה משהו מהאנושיות, ומה אנחנו יכולים לעשות מכאן כדי לשנות את המציאות הזאת", שאלה.

אל מול המוות, השכול, החורבן והכאב, מילס קראה לעצירה, וביקשה לבחון את הקשר שבין עצירה, תנועה, כתיבה וסירוב. אגב כך התייחסה לספרה, שנכתב תוך כדי ראשית המלחמה כמעין יומן: "כתיבה היא גם אקט של עצירה. אקט של התבוננות פנימית וחיצונית, קשב לעצמי בתהליך הכתיבה כמו קשב לקורא העתידי. וכשכתיבה נפתחת החוצה לעולם, היא תובעת מהקוראת לעצור גם כן. היא תובעת מן הקוראת התבוננות פנימה אל הקול הפנימי שלה, כמו גם החוצה אל הכותבת והשיח שאותו הספר מביא. הספר מאוד פשוט – יש בו מסר אחד בלבד: זו קריאה להגן על האנושיות. רצון לדרוש שאל מול רוע עמוק, נעמוד יחד ונאמר – לא. לא רק 'לא בשמי', אלא לא בשם האנושיות".

לפני שחתמה את דברי הפתיחה שלה, הקריאה מילס מכתב שכתבה רוזה לוקסמבורג מהכלא לחברתה סופי ליבקנכט ב-1917, בעודה מרצה עונש מאסר בשל קריאותיה לחיילים גרמנים לסרב לקחת חלק במלחמת העולם הראשונה. המכתב, המתאר את המפגש של לוקסמבורג עם העגלות עמוסות שקי המדים המוכתמים מדם שהובאו לחצר בית הסוהר, סימל בעיניה את ההרס והאלימות שמתרחשים בעודה מרצה את עונש מאסרה. "יש קו ישיר שמחבר בין החברות של 'מסרבות' שיושבות כאן איתנו הערב בקהל לבין רוזה לוקסמבורג", אמרה מילס, וחתמה באמירה כי: "אני רוצה שנצא מהערב הזה ונדרוש לעצור. להגיד לא למיליטריזם, לא למלחמה, כן לאנושיות".

לאחר מילס דיברה נועה לוי, שתיארה את חווית קריאת הספר בתור שיחה מתמשכת על הפוליטיקה בתקופה זו, על כל הסוגיות הקשות והמורכבות שלה. בדבריה התייחסה לחיבורו המפורסם של לנין "מה לעשות", ולחשיבות של שאלה זו בימי מלחמה: "הספר קורא לנו לא לפעול מכוח אשמה קמאית, אלא לפעול מתוך אחריות לתיקון המצב". לדבריה, בימים בהם רבים ממתנגדי השלטון בישראל בוחרים להגר, הספר קורא לבחור במודע לחיות כאן ולקחת אחריות: "לבחור להישאר זה לבחור להיאבק על מה יהיה כאן. אין לנו את היכולת לחיות כאן כמתבוננים מהצד. אפשר גם להיאבק, גם להנות, גם להתעמק וגם ללמוד – אבל מתוך נקודת פתיחה של אחריות".

תפיסה זו, אשר מצד אחד לא מוותרת על השתייכות לחברה ולמקום, ומצד שני לא עוצמת עין נוכח הכאב והטראומות הכרוכות בכך, מחזירה את לוי למקום המיוחד של נשים במלחמה: "כנשים שקולן מודר מהזירה הפוליטית בזמן מלחמה, ניצב בפנינו אתגר גדול יותר: לא לוותר לקולות הלוחמניים מכל הצדדים, ולהתעקש להשמיע קול אחר. להתעקש להציב אלטרנטיבה אמיתית של אחריות למקום הזה, להתעקש לחשוב קדימה על פתרונות. עלינו לסרב להיגרר אחרי שיח האשמה, ולהשמיע דרישה ברורה לפתרון מדיני ארוך-טווח. יש הזדמנות כרגע, כי העולם לוחץ על ישראל. תפקידנו כנשים הוא לדרוש שקודם כל צריכות להיות בארץ שתי מדינות. ומפה נמשיך את המאבק".

את סבב הדוברות חתמה עינת גרליץ, שביקשה לשים את הדגש על שאלת האחריות בבחירה להישאר: "כשאנחנו בוחרות להישאר כאן ולסרב, זו דרך לקחת אחריות. בשיחות עם עיתונאים זרים ששואלים אותי על הסירוב לשרת בצבא, אני מנסה להסביר להם את הסיטואציה שבה יכולתי לברוח או להעלם אם לא היה לי אכפת. סירבתי כי אכפת לי. סירבתי כי הרגשתי את הדחיפות לבוא ולהשתמש בהזדמנות הזאת, ברגע של הגיוס, כשפתאום יותר אוזניים כרויות למה שיש לנו להגיד. אוזניים שלא בהכרח מוכנות לשמוע בשלבים אחרים בחיים". גרליץ תיארה את המציאות, בה שיח אמפתי ונקודות מבט מורכבות מושתקים בישראל. על רקע זה ביקשה להדגיש את מאבקם של הסרבנים, ובמיוחד של סרבני המלחמה הנוכחיים: "טל [מיטניק] הוא סרבן המלחמה היהודי הראשון, וסופי [אור] האישה הראשונה שסירבה. נורא פחדתי עליהם, מה יעשו להם כשהם יסרבו. איך הדבר הזה יראה במדינה שלנו. ובאמת בהמון אומץ הם עשו את זה והייתה לנו את הזכות במסרבות ללוות אותם".

הליווי של מיטניק ואור העלה עבור גרליץ שאלות לגבי התפקיד הפוליטי של מתנגדי המלחמה בתקופה זו: "כשהתחילה המלחמה חשבתי על הסירוב שלי. אם כשלא הייתה מלחמה סירבתי בגאון ובעוצמה, עכשיו כשהתחילה המלחמה, מה אני עושה? לקח לנו זמן לצאת לרחובות. המצב עורר שאלות מאוד עמוקות על איפה אנחנו ביחס למלחמה ואיפה הקול שלנו. אני חושבת שלאט לאט מצאנו את הקול שלנו שוב. יצאנו מהקונכיות שנכנסנו אליהן ומצאנו את הקול שלנו שוב. כל אחת בדרך שלה, בין אם זה כתיבה, הפגנות, או יצירת שותפויות פוליטיות".

הניסיון להשתיק את הקולות הללו רק מדגיש בעיני גרליץ את חשיבותם: "בשיח של גברים ביטחוניסטים שחושבים שהם יודעים הכל, גורמים לנו פעמים רבות להרגיש כי אם אין לנו את כל התשובות, אז הדעה שלנו לא לגיטימית. אנחנו צריכות כל הזמן להזכיר לעצמנו שגם אם אין לנו את כל התשובות, וחלק מהדברים שלנו נובעים מתחושות – זה לא דבר רע. להיפך. בחברה שלנו קשה לדבר על ההרגשה שחשוב שאנשים יוכלו לחיות בחופש, ביטחון ורווחה בסיסית, לא משנה באיזה צד של הגדר הם גרים. לצערנו זו אמירה מאוד רדיקלית. אבל המאבק שלנו הוא לא מאבק חמוש בשם הלאום. אנחנו נאבקות בשביל האנשים".