על אנטי-קולוניאליזם ו'בגידת השמאל האינטלקטואלי העולמי' – כפי שמגדירים זאת בישראל

אנטי־קולוניאליזם ומרטין סקורסזה: כל־כך הרבה כבר נכתב על "בגידת השמאל האינטלקטואלי העולמי" בישראל, וגם כאן בגרמניה הסערה הייתה יותר גדולה מהדבר עצמו. ובכל זאת, אנסה לקפוץ לקלחת הזו שהתקררה. נכון, גם באקדמיה יש רפי שכל, רשעים וערלי־לב – והם אכן כתבו שלל מכתבים מקוממים. אבל לדעתי התאהבות שטחית בתאוריות אנטי־קולוניאליות היא פחות ופחות בעיה של אינטלקטואלים, ויותר בעיה של הטיקטוק.

לחלקים רחבים באקדמיה ברור כבר ממזמן שהאנטי־קולוניאליזם הוגחך, רודד והפך למטא־נרטיב דוגמטי ומסוכן, כלומר למסגרת שאפשר להסביר דרכה כל דבר – בתנאי שמעוותים אותו מספיק. כמו שהדגנרטים בטיקטוק מוכיחים, אנטי־קולוניאליזם רשלני ובוטה הוא עיוור והרסני, ממש כמו התאוריות הלבנות נגדן הוא יוצא. אבל שום דבר מזה לא חדש – כבר די הרבה שנים שהחלקים הכי מעניינים באקדמיה, לפחות לדעתי, מתקדמים לעבר תפיסה הרבה יותר עדינה והדדית של יחסים בין מרכז ופריפריה ובין מדכאים למדוכאים, מתוך הכרה בתלות דו־כיוונית ובכך שאין חלוקות פשוטות לטובים ורעים. תוך הבנה שגם הנכבשים יכולים להתאכזר ולשגות, שגם כובשים מתנהגים סבבה לפעמים, ושלכולם יש אחריות על עצמם. למעשה, כל הדיסציפלינה שאני לומד בה – היסטוריה גלובלית – בנויה בדיוק על זה. פה, אסור להניח מראש שהאירופאים הם חארות. במקום, יש להתסכל על יחסי־כוחות קונקרטיים בזמן ובמרחב, תוך פירוק הקטגוריות הלאומיות/גזעיות/דתיות ה"ברורות־מאליהן".

ההבנה הזו מחלחלת גם לעולם הקולנוע. הסרט החדש של הבמאי סקורסזה, "רוצחי פרח הירח" (עוד לא עלה בישראל בשל המלחמה – אבל אין ספוילרים), עוקב אחרי שבט אמריקאי־ילידי ("אינדיאני") שהתעשר בטירוף אחרי שגילו מתחת לשמורה שלו נפט. כך, החלוקה הפשטנית ל"חזק וחלש" מתמוססת כבר בתחילת הסרט, ובמקום – מוצגים יחסים מורכבים בין סוגים שונים של כוח. ללבנים יש טכנולוגיה מפותחת, והחוק והמשטרה לצידם. אבל מצד שני לשבט הילידי יש הרבה יותר כסף, ולכן לכל הילידים בסרט יש גם מכוניות יוקרה ומשרתים לבנים. שבט האוסייג' דוכא ונוצל על־ידי הלבנים, אבל כמו כל קבוצה נכבשת – הוא היה שותף פעיל ומשמעותי לעיצוב תנאי הדיכוי שלו. כך למשל הוא לא שמר על הדת שלו, והתנצר (בערך) – אבל הוא כן שמר על השפה שלו, כשהלבנים שחיו בשמורה לידו נאלצו ללמוד את השפה הילידית.

מדובר בסיפור אמיתי. אפשר גם להביא דוגמאות מספרים, נגיד מזיידי סמית', שהרומן המדהים שלה, "על היופי", מתחקה אחר יריבות מטלטלת בין אינטלקטואל שמאלני לבן לבין פרופסור שמרן, ימני, נוצרי – ושחור. גם בסרט וגם בספר יש גם היבט מגדרי מרכזי ומורכב, שמסבך עוד יותר את העניינים. בתחום ההגות יש את לילה גנדהי, ובהיסטוריה יש אנשים כמו סוון בקרט וסבסטיאן קונראד, וכולם מוכיחים שוב, ושוב, ושוב איך החלוקה הברורה־מדי לחזקים ולחלשים היא בעצמה שקר קולוניאלי. הלוואי שמישהו יתרגם אותם כבר לעברית.

אולי פקולטות תיאורטיות לגמרי (פילוסופיה או ספרות) מפגרות בעניין הזה אחרי פקולטות אמפיריות יותר (היסטוריה או מדע המדינה), ואולי גם זה מנגנון הגנה, ורק חשוב לי להצדיק את תכנית הלימוד שלי, בה אני דבק בזמן שארצי מדממת.

אבל לדעתי, "השמאל האינטלקטואלי העולמי" לא התאהב עכשיו באנטי־קולוניאליזם. אם כבר, הוא מתרחק ממנו בהדרגה זו תקופה ארוכה. במקום הערצה עיוורת ויישום רשלני של פרנץ פנון, המעבר מאנטי־קולוניאליזם לפוסט־קולוניאליזם והמפנה הגלובלי שלאחריו הולידו תפיסות עדינות יותר, הומניות. ניתוחים בהם ברור לגמרי שבמאזן הכוחות הכללי ישראל הרבה יותר עוצמתית מהחמאס – אך שחמאס ביצע זוועות שטניות. ניתוחים בהם ברור שהכיבוש רע ושהתנהלות צה"ל בעזה היא אכזרית, עוד מלפני המלחמה. אבל שברור בהם באותה המידה ששום כיבוש בעולם לא מצדיק את מה שקרה בטבח המחריד או את החזקת בני ערובה. אפשר גם לתמוך בעצמאות פלסטינית וגם להתנגד חמאס – מתוך פרספקטיבה מדויקת, רגישה. אני חושב שחלקים משמעותיים ב"שמאל האינטלקטואלי העולמי" מבינים את זה – ושגם לפני המלחמה היה ברור שהם החלקים הכי מעניינים בתרבות ובאקדמיה.