הסכם גרעין עם איראן הוא אינטרס ישראלי, אך בנט ממשיך בדרכו של נתניהו

בקרוב יתחדש, כנראה, המו”מ בווינה על הסכם גרעין עם איראן. ההסכם הקודם, שנחתם ב-2015, טורפד בידי נתניהו שבעידודו פרש ממנו טראמפ חד-צדדית. הפרישה הובילה לזירוז תוכנית הגרעין האיראנית. ישראל הרשמית לא רוצה בחידוש המו”מ ומתנגדת להסכם. אנחנו בעדו.

ראשי הממשלה ברק, שרון ואולמרט עסקו אף הם בתוכנית הגרעין האיראנית, אך רק נתניהו הוא שהפך אותה לדיפלומטיה פומבית, למסע צלב (מגן-דוד) עולמי. הנושא “איראן-גרעין” הוא גם היום הציר המרכזי במדיניות ישראל. נתניהו, האידיאולוג-הדמגוג, בשליטתו בתקשורת קיבע את הנושא בקונצנזוס הלאומי כסמל היסטרי עולמי להמשכיות קונקרטית של סכנת שואה בזמן הזה. “איראן-גרעין” החליף בתודעת רוב הישראלים את הכיבוש והסכסוך הישראלי-פלסטיני, ודחק אותם רחוק מן העין ורחוק מן הלב. אחרי הכל, לעומת פצצות אטום איראניות מהו כבר האיום הפלסטיני?

שינוי במדיניות ארה”ב – אך לא בישראל

ממשלות ישראל, זו של נתניהו והנוכחית, הצהירו ומצהירות על שאיפתן להרוס את תשתית ההעשרה של איראן, את תשתיות השיגור שלה ואת כלכלתה באמצעות סנקציות ולבלום את השפעתה במזה”ת. ישראל רוצה שארה”ב תעשה זאת במקומה, או לפחות תפקיד בידה את הכלים ואת מטריית ההגנה מפני תגובות איראניות ובינלאומיות.

נתניהו, יחד עם סעודיה ואיחוד האמירויות, היה בין המשפיעים העיקריים על טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין אותו גיבשו בעמל רב ממשל אובמה, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת, גרמניה והאיחוד האירופי, ושאושרר באו”ם ב-2015. למרות שהאיראנים עמדו בהסכם, הוא הפך סלע מחלוקת מרכזי בין טראמפ לדמוקרטים. לאחר בחירתו לנשיאות פרש טראמפ מההסכם ב-2018 באופן חד-צדדי, בעוד שאר המדינות נותרו חתומות. פרישת ארה”ב מההסכם והטלת הסנקציות גרמו להחשת תהליך העשרת האורניום מצד איראן, ולחילוף בהנהגתה שעברה מידי המתונים לנצים בראשות הנשיא ראיסי.

חילופי השלטון בארה”ב המחישו את כישלון מדיניות נתניהו כלפי איראן. ממשלת נתניהו נפלה בדצמבר 2020 לא רק בגלל שחיתויות, אלא גם בגלל נפילת פטרונו טראמפ. תחת נשיאות ביידן הייתה החלפת נתניהו הכרחית, בגלל חוסר האמון ביניהם, שהקשה על המשך התיאום והתמיכה של הממשל האמריקאי בישראל.

לארה”ב של ביידן ולכל המדינות שישתתפו במו”מ כשיתחדש אין, ככל הנראה, כוונות כה רחבות כלפי איראן כלישראל. גם הן נגד התחמשות איראן בנשק גרעיני, אך הן לא רוצות מלחמה עמה. הן חותרות לתיקון  הנזק שגרמה פרישתו של טראמפ ולחזרה להסכם דומה לזה שחתם אובמה (אולי ארוך יותר ובפיקוח הדוק יותר). ממשלת בנט-לפיד דוחקת בארה”ב להתחייב פומבית לתוכנית חלופית למקרה שהמו”מ לא יוכתר בהצלחה. ביידן מוכן לומר, לכל היותר, ש”לא תהיה איראן גרעינית”, אך אינו מוכן להתחייב לגבי אופני המניעה ולהתערבות צבאית. המו”מ עשוי להתארך והשאלה הקריטית היא מה יקרה  במהלכו.

ממשלת בנט-לפיד ממשיכה לנופף בסוגיית איראן כפי שציירו אותה נתניהו וטראמפ, אך הפעם ישראל מבודדת יותר. ישראל חוששת גם מנסיגת ארה”ב מהמזרח-התיכון ומהתמקדותה בזירות אחרות. ארה”ב ומדינות אחרות, לעומת זאת, חוששות מפעולה ישראלית חד-צדדית שתסתבך ותגרור אותן ללחימה במזה”ת. ארה”ב דורשת מממשלת בנט-לפיד לא לפעול באופן עצמאי. לישראל אין, כרגע, אפשרות אחרת. אך הממשלה שוב מקצה, כבר בתקציב הנוכחי, סכומים גדולים לחידוש יכולת תקיפה עצמאית באיראן. התחדש גם הוויכוח על הערכת טווח הזמן ליכולת ייצור או שימוש איראני בפצצה, “מרחב הסף הגרעיני”, שיחייב תגובה ישראלית.

דאגת ארה”ב מפני פעולה ישראלית עצמאית דוחפת אותה לספק לישראל הבטחות שהיא חלק מהמחנה האמריקני והתחייבות שלא תינטש. כדי לתחזק את אמון מדינות הקליינט שלה במזה”ת, קיימה ארה”ב תמרון אווירי גדול בישראל באוקטובר, ובשבוע שעבר התקיים תרגיל ימי ישראלי-אמירתי-אמריקאי משותף בים האדום. ארה”ב גם הטיסה בפומביות מפציץ אטומי בשמי ישראל, מצרים וים סוף.

מחלוקת בממסד הישראלי

לפני החתימה על הסכם הגרעין ב-2015, התקיים בממסד בישראל ויכוח רציני בין נתניהו, שהציג את המשטר החומייניסטי כסכנה קיומית מידית לישראל, לבין חלק באליטת הביטחון שראה בהסכם, בתנאי שייאכף וישמר, דרך שאפשר לחיות איתה: הרי ישראל הייתה זוכה בהסכם במונופול גרעיני בלתי מוכרז שכן ההסכם היה מונע גרעון של איראן ובעקבותיה – של מדינות נוספות באזור.

דווקא בממסד הביטחוני הודגשה ההפרדה בין בעיית התגרענות איראן לבין סכנות אחרות, לא גרעיניות, הנשקפות מאיראן (טילים ומל”טים, מיליציות וארגונים תת-מדינתיים). נתניהו חנק את הוויכוח. אהוד ברק גילה עוד ב-2015 שישראל עמדה שלוש פעמים לפני תקיפה באיראן והשקיעה בהכנות עשרות מיליארדי שקלים. נתניהו, שלא השלים עם ההסכם, המשיך להתכונן למצב הרתעה גרעינית עם איראן.

זה הרקע לפרשת 3000, לשלוש צוללות דולפין נוספות שהזמין נתניהו בגרמניה אצל תאגיד תיסנקרופ חרף התנגדות הצבא ושר הביטחון. מעבר לשוחד שהיה כרוך בהזמנה, מעבר להסכמה למכירת צוללות דומות למצרים, רצה נתניהו להכפיל את מצבת “כוח המכה השנייה” של ישראל – צוללות נושאות טילים גרעיניים שיאיימו על איראן בתגובה גרעינית. מדובר בסדרי גודל דומים ל”כוח המכה השנייה” של צרפת או בריטניה. פרשת 3000 אינה רק פרשה מן העבר. במהלך ביקורה של מרקל באוקטובר השנה חידש בנט את הבקשה לרכוש את הצוללות שמכירתן נדחתה עד סיום החקירה.

ממשלת בנט-לפיד צלחה אמנם את העברת התקציב, אך התקוות לקריסת מחנה ביבי לא התגשמו: נתניהו שומר על מנהיגותו בליכוד, החרדים לא חדלו מתמיכתם בו, וסקרי המנדטים אינם מראים תזוזה מהלכוד לעבר מפלגות הימין שבממשלה. אין לממשלה החדשה רוב מוצק. הבדלים אידיאולוגיים בקרבה מנוטרלים לפי שעה עקב הצורך והרצון לשמור על קיומה.

בנושא האיראני ובנושא הפלסטיני אין הבדל בין הממשלה היוצאת והממשלה החדשה. השמאל האמיתי – זה שמחוץ לממשלה – תומך בהסכם בינ”ל עם איראן, בפירוז המזה”ת מנשק גרעיני ובפתרון הסיכסוך הישראלי-פלסטיני דרך סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בצד ישראל.