סרטו של הבמאי רוברט אגרס: האדרת האלימות כמשל לימינו

    “מלך הצפון” (“The Northman”, 2022), הוא סרטם החדש של הבמאי האמריקאי רוברט אגרס והמשורר האיסלנדי סיון. עלילת הסרט מגוללת את סיפור נקמתו של הנסיך אמלת’, העד לרצח אביו בידי דודו. מסע הנקמה גובה את חיי חייליו של דודו, של אימו של אמלת’, של שני ילדיו וכמובן, את חייו שלו.

    מותו של אמלת’ בסוף הסרט מוצג כרגע ניצחון, כאשר ולקיריה (מדריכת נשמות במיתולוגיה הסקנדינבית) מובילה אותו לוולהאלה, משכן האלים הקדמונים.

על גבריות רעילה ואובדן צלם אנוש

    הבמאי רוברט אגרס מרבה להציג את סרטיו בפסטיבלים. בשנים האחרונות יצאו לאקרנים סרטיו “המכשפה” (“The Witch”, 2015) ו-“המגדלור(“The Lighthouse”, 2019) . “המגדלור” (בכיכובם של ויליאם דפו ורוברט פטינסון) מציג גם הוא את העניין הרב של היוצר בגבריות רעילה ובאלימות החבויה מתחת לפי השטח ודינה להתפרץ. “מלך הצפון” הוא סרט האולפנים הראשון של אגרס (עלות ההפקה – 90 מיליון דולר), והראשון המופץ באופן מסחרי.

    לאורך הסרט כמעט לא מוצגים גילויי רכות או עדינות. מדובר במסע נקם ציני וסיזיפי, הנוגע לעיתים בברוטלי ובגרוטסקי. הסרט מציג את אויביו של אמלת’ כאכזריים בעצמם וכך מצדיק את נקמתו. בסרט קיימים מעשי אלימות כלפי עבדים ושפחות באופן המוצג כשגרתי ויומיומי. לעומת זאת, ביטויים רגעיים של אהבה ורכות מוצגים בו כמעט כמכשול.

הקורבן נהייה לתוקפן – והצופה איתו

    על הצופה מופעלת מניפולציה הגורמת לו להזדהות עם אמלת’, ללוות אותו בהתלהבות במסע ההרג שלו ולהידרדר איתו בהדרגה לתהום של אכזריות וקהות חושים. אולם ברגע מסוים מתבהר המובן מאליו: מעשיו של אמלת’ חסרי כל בסיס מוסרי וה”גיבור”, אותו עודדו הצופים לאורך הסרט, הוא בפועל מפלצת. הבוז לחיי אדם, החלוקה המוחלטת בין טובים לרשעים וחוסר היכולת או הנכונות להקשיב לטיעונים אחרים הופכים בין רגע מתכונות נערצות (כך הציג אותן הסרט) להמחשה של איבוד צלם אנוש.

    אין הכרח כי הצופים ישלימו עם המניפולציה שעושה הסרט על פי כוונת היוצר. אגרס מנסה, אחרי הכל, לספר אפוס בקולנוע. אך עבור מקצת הצופים, האפשרות לפרש את הסרט כסיפורו של גיבור (אכזרי) הנוקם בצדק ברוצחי אביו – קיימת בהחלט. כאמור, הסרט עצמו דואג להכשיר את מטרת הגיבור – נקמתו של אמלת’ נתמכת על ידי האלים והוצאתה לפועל תביא מלכה טובה שתמלוך על הוויקינגים.

    כך ממחיש הסרט כי המעשים הנוראים ביותר ניתנים לתירוץ. הסרט רוקם עלילה חסרת רגש, שאת המסרים העולים ממנה אמור הצופה לפרש כמעוותים. אך לפחות כמה מהצופים לא יקלטו את התובנה הזו, והם עלולים לפרש את הסרט כהאדרה של הגיבור האכזרי השואף להחזיר עטרה ליושנה. עבור צופים אלה – וישנם כאלה כנראה לא מעטים – יצר אגרס ללא כוונה סרט מושלם.

    התופעה אינה חדשה. לא מעט סרטים מבקשים להציג פשיזם ואולטרה-לאומנות כאידיאולוגיות מסוכנות ושליליות. אולם הצרה היא שסרטים אלה מאומצים ומואדרים בקרב קבוצות המחזיקות באידאולוגיות הללו.

    דוגמה מובהקת לסרט שנפל למלכודת הזו הוא “אמריקה איקס” (1998, טוני קיי, American History X). הסרט יוצא באופן ברור נגד נאציזם, אך בו בזמן מתעקש להדגים את השלכותיו המסוכנות ואת הפוטנציאל שלו לסחוף נוער שוליים. כיום, הסרט מאומץ בחום על ידי תנועות ניאו נאציות, המשתמשות בו לגיוס תומכים חדשים. באותו אופן השיר “Tomorrow belongs to me” מהמחזמר “קברט” (1966) ואחר כך הסרט (1972) אמור לתפקד כמניפולציה – הניכוס של הטבעי והטוב למען הלאומנות שתוצאתו ההשתלטות הנאצית. גם השיר הזה אומץ ונוצל על ידי תנועות פשיסטיות כהמנון.

הפארודיה היא נקודות התורפה של הפאשיסט

    לעומת זאת, מסרים אנטי-פאשיסטיים יעילים הרבה יותר כאשר הם משלבים בהצלחה גיחוך, הקטנה והשפלה של מיתוסים ורעיונות פאשיסטיים. תנועות פאשיסטיות מתעבות כל דימוי בלתי הירואי של עצמן. דוגמה מובהקת לכך היא הסרט “המפיקים” (The Producers) בבימוי מל ברוקס, המשתעשע עם דימויים נאצים ומושך אותם בווירטואוזיות אל הפתטי והפארודי. סרטו האגדי של צ’אפלין “הדיקטטור הגדול” (1940) מצליח להפשיט את המיתוס של היטלר עצמו, כששם בפיו נאום של אלטרנטיבת אחווה אנושית אוניברסלית. סרטים אלה לא נתקבלו בקרב אותן תנועות.

    פשיזם, אולטרה-לאומיות וגבריות רעילה, כולם אכן מגוחכים למדי, בהתעלם מהשלכותיהם הנוראיות. החגיגה של עבר דמיוני ומפואר כביכול והפחד המשתק מפני רגישות ואינקלוסיביות יכולים להתפרש כתופעות מצחיקות. פשיסט הנאבק למען שימור ההגמוניה של בעלי הון המממנים אותו, ובו בזמן מתעקש להיתפס כמורד קשוח ואינדיבידואלי הוא פתטי. זו נקודת תורפה גדולה של הימין הקיצוני. אולם הרצון המוצדק להציג את סכנת הפשיזם עלול להכשיל יוצרים בעלי כוונות טובות: האידאולוגיה הפשיסטית מבוססת על יוקרה של קשיחות ומסוכנות. אימוץ היוקרה הזו על מנת להזהיר מעלייתה, עלול באופן סתירתי לתרום להפצתה.

    “מלך הצפון”, כאמור, נעדר כל הומור ומציג את הרעיונות האכזריים והריאקציוניים במלוא כיעורם וברצינות המרבית. החשש שלי הוא שהסרט הזה נדון להפוך כלי גיוס בידי הרעיונות המסוכנים שמפניהם הוא מזהיר.