fbpx

זה התחיל לפני הפלישה הרוסית: הפילוג הלאומני קורע את אוקראינה

אוקראינה נפלה קורבן ליריבות בין המעצמות ובני בריתן האוליגרכים והלאומנים

יש החושבים שממשלת אוקראינה היא מגדלור של שחרור וחופש מול התוקפנות הרוסית. לעומתם טוענים אחרים שהממשלה היא כוורת של כוחות פשיסטיים ונאציים. כדי להבין אותה באמת, מוכרחים לדון בשמונה השנים האחרונות.

הסכסוך קורע את אוקראינה מאז 2014. הוא גבה, עוד לפני פרוץ המלחמה הנוכחית, למעלה מ-14,000 קורבנות בנפש ומעל שני מיליון איש היו לפליטים. בשנת 2014 פרצו הפגנות זעם המוניות נגד נשיא אוקראינה אז ויקטור ינוקוביץ'. הכעס גאה נגד השחיתות של המשטר ושל ה"אוליגרכים" – בעלי הון גדולים ובעלי עוצמה פוליטית. כל זאת במדינה ש-35% מאוכלוסייתה חייתה מתחת לקו העוני. לפי נתוני הבנק העולמי, אוקראינה הייתה ענייה יותר ב-2013 מאשר ב-1990. המעמד השליט ייחל לחילוץ בידי האיחוד האירופי או קרן המטבע הבינלאומית, או, לחלופין – בידי רוסיה.

במקביל, מהים השחור ועד לים הכספי גברה היריבות האימפריאליסטית בין רוסיה לבין המערב – ארה"ב, נאט"ו והאיחוד האירופי. עימותים אלה הובילו למלחמה בגיאורגיה ב-2008 ולמתיחות ברחבי האזור. משמעות הדבר הייתה שהתקשרות עם גוש כלכלי אחד – האיחוד האירופי או איגוד המכס האירו-אסיאתי של רוסיה – הייתה כרוכה גם בכניסה לברית צבאית עם אחד הצדדים. מצב זה יצר מתחים עצומים בכלכלה האוקראינית התלויה בשווקים הרוסיים והמערביים כאחד. כל אחת מהחלופות תבעה מחיר כבד מהעובדים באוקראינה. לאחר היסוסים, פנה ינוקוביץ' לרוסיה. צעד זה עורר את מחאות "מידאן" – על שם כיכר העצמאות המרכזית בקייב בירת אוקראינה.

המחאה תיעלה את הזעם נגד השחיתות והקשיים הכלכליים לתביעה שאוקראינה תצטרף לאיחוד האירופי. עוד לפני אירועי מידאן ליבו אוליגרכים ופוליטיקאים מתחים אזוריים ואתניים בין אוקראינים ורוסים בתוך המדינה. מתחים אלה שימשו אותם לביצור כוחם הפוליטי ולהסטת הזעם העממי. לאחר המשבר הפיננסי של 2008, הופעלו מרכיבים של אסטרטגיה פלגנית זו  ביתר שאת. דוברי הרוסית במזרח אוקראינה הוצגו בידי לאומנים אוקראינים כ"מתנחלים" השייכים לגייס חמישי זר. דוברי אוקראינית במערב הוצגו כולם כמשתפי פעולה עם הנאצים, השונאים רוסים ודוברי רוסית.

דעות ריאקציוניות כאלה מעולם לא ייצגו את הרוב בקרב אף לא אחת מהקהילות באוקראינה. חלוקות ישנות של שפה ומוצא אתני נמצאו דווקא בדעיכה. בין 2003 ל-2010 ירד שיעור הצעירים הדוברים רק אוקראינית או רק רוסית. השימוש הדו-לשוני היומיומי עלה מ-19% אחוז ב-2003 ל-40% ב-2010. האוקראינים ברובם דו-לשוניים. אוקראינים ורוסים אתניים מתחתנים ביניהם ומשוחחים בשתי השפות.

עד 2009, שיעורם של האוקראינים שראו בחלוקות האתניות בעיה ירד מ-50% ל-37%. עם זאת, לאחר ההתרסקות הפיננסית של 2008 עורר המעמד השליט באוקראינה מתחים, ובשנת 2014 זינקה ההזדהות האתנית ל-73%. באזורים המזרחיים, דונייצק ולוהנסק, עלתה התמיכה בעצמאות ל-83%.

עם פרוץ המהומות ב-2014, מיהרו האיחוד האירופי, נאט"ו וארה"ב לנסות לבסס משטר פרו-מערבי, שעה שרוסיה ניסתה לעורר מחלוקות ופחדים בקרב הרוסים האתניים במזרח אוקראינה.

ינוקוביץ' עצמו ברח למוסקבה, מפלגתו התמוטטה וממשלה פרו-מערבית קמה. הן המערב והן רוסיה ניסו לחזק את בעלי בריתם באוקראינה. המערב תמך בממשלת אוקראינה החדשה ו"במבצע האנטי-טרוריסטי" שלה במזרח. בפברואר 2014 סיפחה רוסיה את קרים והעניקה תמיכה חומרית ופוליטית לכוחות הבדלניים בדונייצק ולוהנסק.

החלטתה של ממשלת אוקראינה לפתוח ב"מבצע אנטי-טרוריסטי" נגד הבדלנים במזרח, בתמיכת הימין הקיצוני ומתנדבים פשיסטים, קיבעה את הפילוג. במאי 2014 רצחו לאומנים ימניים קיצוניים 43 מפגינים פרו-רוסים באודסה. זמן קצר לאחר מכן רצחו יחידות בצבא האוקראיני אזרחים במריופול. מעשים אלה הקצינו את דעותיהם של רבים במזרח, שעד אז לא ששו להזדהות עם הבדלנים הפרו-רוסים. עם זאת, הימין הקיצוני, הפשיסטים והשוביניסטים משני הצדדים מעולם לא ייצגו את רוב האוכלוסייה האוקראינית.

"מידאן" והשלכותיו תוארו לעתים בידי חלק מהשמאל, בטעות, כהפיכה. אולם התוצאה של מידאן לא הייתה ניצחון לדמוקרטיה ולהגדרה עצמית, אלא טרגדיה: המחאה נפלה קורבן ליריבות אימפריאליסטית שקרעה את אוקראינה. שני הצדדים מצביעים כעת על הכוחות הריאקציוניים ביותר במחנה היריב. לשני הצדדים ישנם הפשיסטים והנאצים שלהם. עם זאת, למרות הפילוגים, עדיין שרר לפני הפלישה רצון עצום לשלום ולסיום הסכסוך.

בסקר שנערך רק לפני שלושה חודשים, התנגדו 35% מהאוקראינים להצטרפות לנאט"ו (הסקר לא כלל את תושבי לוהנסק ודונייצק). שיעור התמיכה הנמוך ביותר בהצטרפות לנאט"ו נרשם במזרח אוקראינה. ישנם התומכים בנשיא וולודימיר זלנסקי כסוג של "דמות מנדלה" חדשה, ואילו אחרים ליהקו אותו כבעל ברית של הנאצים. זלנסקי נבחר בסיבוב שני סוער ב-2019 כאאוטסיידר פוליטי. הוא הציג מצע של שלום והתחייב לסיים את הסכסוך. עם זאת, הבטחותיו לא עמדו בפני הלחצים החיצוניים על אוקראינה, וגם לא בלחץ הפנימי של הכוחות הפרו-מערביים הדומיננטיים במערכת הפוליטית.

כעת סבור זלנסקי כי הסלמה של הסכסוך היא התגובה האפשרית היחידה. "הסכמי מינסק" שהושגו ב-2014 וב-2015 בין רוסיה לאיחוד האירופי לא פתרו דבר, אלא פשוט הקפיאו את מצב הסכסוך ואת הפילוגים בתוך אוקראינה. אוקראינה לא שותפה בדיונים במינסק. וכך, שימש "הקונפליקט הקפוא" רק כמכסה על המתחים המתהווים. רוסיה התכוונה להבטיח אוטונומיה לרפובליקות הנפרדות בתוך אוקראינה, ולבלום כל נטייה נוספת של אוקראינה כלפי האיחוד האירופי ונאט"ו.

מעצמות האיחוד האירופי וממשלת אוקראינה התמקדו בינתיים באותם חלקים בהסכמי מינסק שיכולים לסייע לאחרונה להתקרב לנאט"ו ולאיחוד האירופי. לקראת סוף 2021 הבינה רוסיה  שהיא מפסידה בתחרות באוקראינה, נוכח המשקל הכלכלי העדיף של האיחוד האירופי ושיתוף הפעולה הצבאי הגובר של ממשלת אוקראינה עם נאט"ו. פוטין ראה בכך איום על שליטת רוסיה בסביבתה קרובה – הרפובליקות הסובייטיות לשעבר – והחליט להפעיל כוח צבאי אכזרי.

הנשיא וולודימיר זלנסקי מבקר בקו החזית בלוהנסק, 17 בפברואר 2022 (צילום: נשיאות אוקראינה)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן