בחזרה לעתיד: ‘מנהל בית ספר’ של הסופר האיראני ג’לאל אל־י אחמד פורסם בעברית

ארגוני המורים המחתרתיים באיראן חוללו בחודשים דצמבר וינואר את אחת ממחאות העובדים הרחבות בשנים האחרונות. חרף הדיכוי של השלטון האסלמי, הם הכריזו על שביתות והפגינו ברחובות. אלפים התכנסו באזור בניין הפרלמנט בטהראן ודרשו לשפר את שכרם ולקבוע סולם דרגות. לפי המידע שפרסמו, שכרו הממוצע של מורה מסתכם בכ-700 שקל לחודש, סמוך מאוד לקו העוני. במשך שנים הובטחו למורים תוספות שכר, והממשלה אף קיימה דיון בנושא – אבל עליית השכר לא אושרה.

לקראת סוף ינואר הרחיבו המורים את שביתתם, והיא הקיפה יותר מ-200 ערים ברחבי המדינה. מאות מורים נעצרו ורבים זומנו לחקירה. צעדים אלה רק הלהיטו עוד יותר את אש המחאה. נראה שלממשלה לא תהיה ברירה אלא להזרים תקציבים לשיפור מצבם של המורים. אלא שתקציב המדינה המוצע ל-2023-2022 אינו כולל תוספות כאלה, ואינו מבטיח הקצאת כספים לפיתוח של מערכת החינוך או מערכת הבריאות. החידוש הדרמטי בו הוא ניפוח תקציב משמרות המהפכה ביותר מ-240% לעומת השנה שעברה. סדר עדיפות תקציבי הדומה מאוד לזה הקיים בישראל…

בעיתוי מקרי פרסמו לאחרונה הוצאת מכון ון ליר ופרדס הוצאה לאור את הספר “מנהל בית ספר” מאת הסופר האיראני הנודע ג’לאל אל־י אחמד (בתמונה), בתרגומה של אורלי נוי. הספר (במקור: “המנהל”) שפורסם ב־1958, נחשב עד היום אחת הביקורות הנוקבות והמתוחכמות הראשונות נגד מערכת החינוך האיראנית בפרט, ונגד החברה והשלטון באיראן בכלל. מדובר בנובלה המציגה בגוף ראשון את חוויותיו של מורה במהלך שנה אחת בה כיהן כמנהל בית ספר חדש וקטן בשולי הכרך הגדול טהראן. זה סיפור אוטוביוגרפי למחצה על אדם שהתפכח ממערכת החינוך האיראנית תחת השלטון הרודני של השאה.

ג’לאל אל־י אחמד מרבה לחשוף ברומנים שלו את מציאות החיים העגומה בארצו לאחר עשורים של תלות באימפריאליזם, דיכוי פוליטי, ביזה של הרכוש הציבורי, עינויים והפרה בוטה של זכויות אדם.

אל־י אחמד נולד בטהראן בשנת 1923 למשפחה מיוחסת של חכמי הלכה שיעים. אביו היה איש דת שרצה לקדם את הקריירה הדתית של בנו. אל-י אחמד נשלח ללימודים במדרסה לצורך חינוכו הדתי, אך במקביל גם למד, בלא ידיעת אביו, בבית ספר הגבוה החילוני “דאר אל-פנון”. בתום מלחמת העולם השנייה, הצטרף, יחד עם אנשי רוח רבים, למפלגה הקומוניסטית “תודא”. הוא פרש ממנה כעבור כמה שנים כדי להקים את “האיגוד הסוציאליסטי של ההמונים” ומאוחר יותר – את “מפלגת העשוקים”. זו הייתה מרכיב בחזית שתמכה במועמד האנטי-אימפריאליסטי מוחמד מוסאדק, אשר התמודד בבחירות הדמוקרטיות הראשונות לראשות הממשלה שנערכו באיראן ב-1951.

בניגוד להערכות במערב, מוסאדק נבחר לראשות הממשלה ופעל נמרצות להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה של ארצו מהאימפריאליזם הבריטי. צעדו החשוב היה – הלאמתה של חברת הנפט האנגלו-איראנית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה. בעקבות מהלך זה, אשר פגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הופלה ממשלת מוסאדק כעבור שנתיים. ב-1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל במשותף בידי ארגוני המודיעין של ארצות הברית ושל בריטניה, הופלה הממשלה האיראנית הנבחרת באמצעות הפיכה צבאית. מארגני ההפיכה השיבו את השאה לשלטון, ביטלו את ההלאמה והנהיגו באיראן דיקטטורה פרו-אמריקאית.

לאחר שובו של השאה לשלטון, הודיע הסופר אל-י אחמד על “נטישת הפוליטיקה”, אך לא התמיד בגישה זו. ב-1963 ביקר בישראל. בשובו לאיראן כתב דברי שבח על הקיבוץ, מה שגרר ביקורת קשה מצד עמיתיו. ישראל הייתה אחת מבנות בריתו של השאה ושל משטרו.