חמלה לא תציל את העולם: האומיקרון מוסיף להתפשט וסוף המגפה אינו נראה באופק

חזרתי מחו”ל ושהיתי בבידוד – זמן להרהורים. הגל החמישי, האומיקרון, מציף את העולם ופייזר מודיעה שהקורונה תהיה איתנו לפחות עד 2024. פייזר יודעת. באוגוסט העלתה פייזר יחד עם מודרנה את מחירי החיסונים שלהן, והן מרוויחות מיליארדים רבים מהתבהלה. ממשלות העולם מתמודדות עם המגפה באמצעות חיסון ובידוד.

מדינות “עשירות”, ישראל ביניהן, שמות יהבן בעיקר על חיסון מסיבי. אבל בעולם גלובלי, כשמיליונים יוצאים ובאים למדינות, אין חסינות עדר אלא אם העולם כולו יחוסן. אבל בעולם זה, שאבני הבניין העיקריות שלו הן מדינות לאום, חסרים המנגנון והמוסדות לטיפול בבעיות גלובליות: זה נכון לגבי הסביבה, לגבי רעב, מלחמות, טרור, פליטים, הגנה בפני תאגידים בינ”ל, וגם לגבי מגפות.

בריה”מ אמנם קרסה לפני שלושים שנה, אך המוסדות הבינלאומיים הם אותם מוסדות שהוקמו על רקע המלחמה הקרה. ארגון הבריאות העולמי הוחלש בידי ארה”ב כדי שלא ישמש, חס וחלילה, לתועלת בריה”מ וסין. אין לארגון הבריאות את המשאבים כדי לפתח, לייצר או לקנות חיסונים לחיסון רוב העולם, שאינו יכול לקנות בעצמו את החיסונים של חברות פרטיות לשם רווח. בעוד מדינות עשירות מחסנות בפעם השלישית והרביעית, חלק ניכר מאוכלוסיית העולם עדיין לא מחוסן כלל. מדינות לאום דואגות לעצמן תחילה. רק מיעוטן תורמות, ומעט מדי, לרווחת האנושות. חמלה כנראה לא תציל את העולם.

אכיפת מגבלות התנהגות על האוכלוסייה היא דרך נוספת למלחמה במגפה, אך היא מתגלה כמורכבת ביותר. הצלחת החיסון כאסטרטגיה חברתית, תלויה, מעבר לעצם זמינותו, בנכונות להישמע להוראה להתחסן. גם בידוד תלוי בהסכמה בפועל (ציות) למגבלות על פעילות. בארצות רבות צמחה סרבנות חיסון שלא הייתה כמותה במגפות קודמות. היא פועל יוצא של חשדנות מוצדקת מצד האוכלוסייה, המשקפת את ניסיון החיים שלה תחת ממשלים ניאו-ליברליים, סמכותניים או צבאיים מושחתים.

בסין נוקטים, עד כה בהצלחה, במדיניות בידוד חמורה. האם הסינים מצייתים ממורא בלבד? או שיש להם גם אמון בממשלתם, שהצעידה אותם להישגים כלכליים מדהימים? החוסן בעת פקודה הוא תוצאה של ניסיון קודם. הלחץ החברתי להתנגדות ולצייתנות להוראות הוא, קודם כל, מהמעגלים הקהילתיים הקרובים ולא רק מהיחס למדינה. שוויון בחלוקת הנטל; שקיפות מדיניות הקורונה; שיתוף הציבור במידע ובשיקולי קבלת החלטות הממשלה (בישראל הוכרז על חסיון הדיונים); והקפדה שהמדיניות מיושמת באופן שווה גם על כולם, ללא משוא פנים – כל אלה תורמים לאמון הציבור בממשל.

סולידריות מול קדושת הפרט

אדם מתחסן לא רק כדי לא להידבק אלא גם כדי לא להדביק. מי שמסרב להתחסן וממשיך באינטראקציה עם אחרים מסתכן בעצמו ומסכן אחרים ביודעין. סרבנות חיסון עקבית מחייבת, מוסרית, בידוד עצמי או לפחות סימון עצמי כאזהרה לאחרים. סרבני חיסון עקרוניים נוטים יותר להכחשת עצם קיום המגפה, למזער את חומרתה ולהאדיר את סיכוני וסיבוכי החיסון. זכות האדם על גופו היא אכן זכות חשובה, אך הסרבנים מעדיפים לראות רק את הסיכון לעצמם ולהתעלם מהיותם סיכון לאחרים שגם להם זכות על גופם. עובדי ציבור הבאים במגע עם קהל חייבים להיות מחוסנים או להפסיק להיות במגע עם הציבור. בחברה שמוקד הערכים שלה הוא קדושת הפרט, הזכות לעסקים ולאי-התערבות הופכת כל הגבלה לחילול הקודש והמדינה מהססת לצוות ועוד יותר לאכוף צווים. ממשלה שמצפה שהתושבים יכבדו צווי סגרים ובידוד חייבת לפצות את הנפגעים מהבידוד, אך שר האוצר ליברמן מסרב.

סולידריות חברתית היא גורם המשפיע על מידת האמון במוסדות. בחברות בהן קבוצות אוכלוסייה רחבות מופלות על בסיס מעמד, מגדר, גזע, גיל, זהות אתנו-לאומית ודת ישנם הבדלים גדולים בתחושת השייכות לקולקטיב, לאמון במדינה ובציות להוראותיה. בתנאים כאלה הופכת שאלת הציות להתחסנות ולבידוד גם לשאלה פוליטית.

מרכזיות המגפה בחיי היומיום משטיחה הבדלים אחרים והופכת את הזירה הפוליטית לבינארית ופופוליסטית. משטרים פופוליסטים ימניים התכחשו למגפה ולכורח המלחמה בה (דוגמת טראמפ ובולסנרו). במקומות אחרים, הימין (דוגמת AFD בגרמניה) תוקף משטרי חיסון ובידוד מנימוקים פופוליסטיים. הרשתות החברתיות וה”פייק ניוז” רק מעצימות את אפשרויות המניפולציה של ההמונים.

ממשלת השינוי והגל החמישי

הגל החמישי של הקורונה תופס את ישראל בזמן משונה. הרכב הממשלה מונע יוזמה של רפורמה מערכתית פנימית או יוזמה מדינית. הכל בהקפאה. מפלגות הקואליציה מתמקדות רק בסדר היום השוטף כדי לשמור על שלמות הקואליציה, והן עושות זאת כבר חצי שנה. גוש נתניהו מצליח בינתיים לשמור על אחדותו, וחרף פתיחת משפטו נותר מעמדו של נתניהו בסקרי הבחירות חזק ויציב. המאמצים לחוקק את נתניהו (ואת דרעי) אל מחוץ לפוליטיקה לא צלחו. גם בליכוד הכל בהקפאה. הניסיונות להעמיד מועמדים אחרים זולת נתניהו לא ממריאים. הניסיון של נתניהו להוציא מהמפלגה את סיעת “הליכודניקים החדשים” שאינה נאמנה בעיניו – נכשל.

בינתיים גוברת אלימות המתנחלים, ובתגובה גם המחאה הפלסטינית בגדה ובירושלים. הצבא מפעיל אלימות רבה ומספר הנפגעים הפלסטינים עולה מדי שבוע. שמירת הסטטוס קוו בשטחים היא כנראה תוצאה של לחץ אמריקאי ואירופאי. ממשלת בנט זקוקה נואשות למעצמות במו”מ עם איראן, ולכן עדיין לא שוברת את הכלים בגדה ובעזה. במצב כזה יכולים כל מיני אירועים בלתי צפויים, לאו דווקא גדולים, להביא לקריסת הממשלה. אי-ניהול נכון של סיכוני הקורונה, תחלואה גבוהה או סגרים רחבים, עלולים גם הם להביא את הסוף על בנט.

שנה יותר טובה לכולנו ולעולם.