ב-15 באוקטובר 1945 הוצא להורג ראש ממשלת צרפת בזמן הכיבוש הנאצי ומשתף הפעולה פייר לאוואל

ב-15 באוקטובר 1945 הוצא להורג על ידי כיתת יורים מי שהיה ראש ממשלת צרפת בזמן הכיבוש הנאצי פייר לאוואל שהואשם בבגידה ובשיתוף פעולה עם הנאצים. דה גול כותב בזכרונותיו, כי לאוואל צעד זקוף אל מותו ומת באומץ לב. לאוואל, אף יותר מהמרשל פטן, משמש סמל לחרפת שיתוף הפעולה הצרפתי עם הנאצים ועם השמדת היהודים במלחמת העולם השנייה.

לאוואל ופטן היו מתומכי הרעיון כי הסכנה האמיתית לצרפת אינה בכיבוש הגרמני, שכן גרמניה חזקה היא כוח מייצב כנגד מגמות חברתיות חתרניות וכנגד הבולשביזם. ישועתה של צרפת תבוא משיתוף פעולה הדוק ככל האפשר עם גרמניה, לשם שמירה על הסדר החברתי השמרני לו הטיף פטן. לאוואל הרחיק לכת מעבר לכך. הוא נפגש עם היטלר באוקטובר 1940 והבטיח לו שיתוף פעולה מלא. כהרגלו מן הזמן בו היה ראש ממשלה ושר חוץ, החל במדיניות עצמאית פרו גרמנית, עד שאף הפטרון שלו, פטן, חשש מפעולותיו. ב-13 בדצמבר 1940 פוטר לאוואל מכל תפקידיו ונאסר. תפקיד “סגן ראש הממשלה” בו נשא לאוואל בוטל. לאוואל הוחלף בתפקיד שר החוץ בפייר אטיין פלנדן, איש הימין ששימש בעבר כראש ממשלה. פלנדן החזיק בתפקיד כחודשיים, והוחלף באדמירל ז’אן פרנסואה דרלאן, שמונה ל”סגן ראש הממשלה”.

השגריר הגרמני בצרפת, אוטו אבץ, הביא לשחרורו של לאוואל, והעבירו לפריז, שהייתה אז חלק משטח הכיבוש הגרמני. בניסיון התנקשות ב-27 באוגוסט 1941 נפצע לאוואל, כאשר סקר את לגיון המתנדבים הצרפתים, אך לאחר מכן החלים ושב לשמש בממשלת וישי ב-18 באפריל 1942. עתה מונה לראש הממשלה והחליף בתפקיד זה את האדמירל ז’אן פרנסואה דרלאן. בתפקידו זה היה שני אך לפטן עצמו.

בנובמבר 1942 פלשו בעלות הברית למושבות צרפת בצפון אפריקה במסגרת “מבצע לפיד”. לאוואל הובהל למינכן ל”התייעצויות”. בעודו ממתין בטרקלינו של היטלר, הורה היטלר לצבאו לפלוש לשטח הבלתי כבוש. למחרת הציג היטלר את הפעולה בפני לאוואל כעובדה מוגמרת. הייתה זו אך הסרת המסווה מפניו של משטר וישי, משטר שיתוף הפעולה. מבחינת לאוואל לא היה זה הבדל גדול – הוא המשיך לעשות את דבר אדוניו הגרמנים כמקודם.

צרכיה של גרמניה בתחום החימוש, כמו גם הצורך בגיוס כל הגברים הכשירים, הביאו לדרישה בלתי פוסקת לכוח אדם במפעלים הגרמניים. זרם בלתי פוסק של עובדי כפייה מן המזרח הובאו לעבודה בתנאים בלתי אנושיים במפעלי החימוש והייצור הגרמנים, אך בכך לא היה די. אף צרפת נאלצה לתרום את חלקה. היה ברור כי העבודה היא בתנאים בלתי אנושיים, המקבילים לעבדות ורבים שיישלחו אל המפעלים לא ישובו בשלום לביתם. הדבר לא הרתיע את לאוואל, הלהוט לעשות רצון אדוניו הגרמניים. הוא עודד את יציאת העובדים לגרמניה. בתחילה נאם ברדיו והכריז כי הגיע להסכמה שעל כל שלושה עובדים, שיצאו לגרמניה ישוחרר שבוי מלחמה אחד. משגם הבטחה זו לא הצליחה לשכנע את הצרפתים להתנדב לעבודות אלו, הכריז בשנת 1943 על “שירות עבודה”, שהפך לחובה והפעיל את המיליציה הצרפתית – “המיליס” שהייתה המשטרה החשאית של המשטר, על מנת לצוד עובדי כפייה ולשלחם לגרמניה. היה זה פשע בראש ובראשונה כלפי בני עמו.

כלפי היהודים היה לאוואל מראשי הרודפים, המסגירים והמסיתים במשטר וישי האנטישמי. הוא שילח ביהודים את המיליציה הצרפתית – “המיליס”, וערך ציד אדם מקיף, על מנת למצוא יהודים ולשלחם להשמדה במזרח. הוא אף עודד גירוש ילדים מתחת לגיל 16 ביחד עם הוריהם למחנות הריכוז בשם הרעיון של “השארת המשפחה ביחד”, למשל בעת גירוש יהודי פריז. לאוואל הוא בין האחראים העיקרים לשואת יהודי צרפת. את המיליציה הצרפתית – “המיליס” יצר לאוואל בינואר 1943. הייתה זו משטרה חשאית בראשות ז’וזף דארנן, אשר הופעלה ליצירת משטר של טרור, לציד אנשים לעבודת כפייה, רדיפת יהודים ושילוחם להשמדה, ורדיפת צרפתים השייכים למחתרת.

לאחר שחרורה של צרפת בידי בעלות הברית בשנת 1944 עברה ממשלת וישי בתחילה לבלפור, ולאחר מכן לעיר זיגמרינגן בדרום גרמניה בחודש אוגוסט. במאי 1945 ניסה לאוואל להימלט. בתחילה נמלט במטוס לספרד אך גורש משם בחזרה לגרמניה באותו המטוס, בפקודת פרנקו. הוא הגיע לאוסטריה ושם הוסגר לכוחות צבא ארצות הברית. ב-30 ביולי 1945 הוסגר לידי הממשלה הצרפתית החדשה. הוא הועמד למשפט באשמת בגידה ושיתוף פעולה. בתחילת הדיון ניסה להפוך את הדיון לוויכוח פוליטי לגיטימי, בדבר האפשרויות הפוליטיות שעמדו לרשות צרפת בעת הכיבוש הגרמני. תקוותו הייתה כי עמדתו תראה כניסיון לגיטימי לשמר את הריבונות הצרפתית בזמנים קשים. תקווה זו נכשלה משעומת עם פשעיו – רדיפת היהודים, פשעי המיליס, ושילוח לעבודות כפייה. או אז הגיע לעימות עם שופטיו, והביא אותם לומר כלפיו דברים קשים. לאור דברי השופטים הכריז, כי בית המשפט הוא מוטה כנגדו וסירב להמשיך ולנהל את הגנתו. אף תכסיס זה לא הועיל. הוא נדון לעונש מוות, ובניגוד למרשל פטן, אשר זכה להמתקת עונשו, לא ביקש ואף לא קיבל את המתקת העונש. לאחר ניסיון התאבדות כושל, הוצא להורג בידי כיתת יורים ב-15 באוקטובר 1945

לקריאה נוספת:
ראובן עשור, בוגדים ומשתפי פעולה במלחמת העולם השנייה, הוצאת ירון גולן, 1997.