על ספרם של סוזן גייר, תמר הגר ועומרי הרצוג: ביקורת האקדמיה הניאו-ליברלית

כ-300 אלף סטודנטים פתחו השבוע את שנת הלימודים תשפ”ב במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. בשנים האחרונות סובלים סטודנטים וחוקרים רבים מצמצום המרחב הדמוקרטי בקמפוסים, וחוששים להביע עמדות שנויות במחלוקת שעלולות לגרור תגובות שליליות. מרצים “סוררים” שמעזים להביע עמדה עצמאית החורגת מהקונצנזוס הפוליטי סופגים לא אחת משובי לימוד שליליים, המאיימים על עתידם המקצועי.

בספרם החדש “היענות והתנגדות בתוך האקדמיה הניאו ליברלית: סיפורים ביוגרפיים, קולות משותפים”, מנסים החוקרים סוזן גייר, תמר הגר ועומרי הרצוג לחשוף את “המלכודות והקשיים” עמם מתמודדים מרצים וסטודנטים באקדמיה בעידן הקפיטליזם הניאו-ליברלי. סיפוריהם האישיים והעבודה המשותפת עומדים בניגוד לערכי התחרות והאינדיבידואליזם העומדים בבסיס האקדמיה, אשר עוצבה מחדש בעשורים האחרונים ברוח משטר כלכלי-פוליטי שמרני המקדש את הרווח ומבקש לרמוס כל גילוי של התנגדות רעיונית.

שלושת הכותבים הם מרצים מוערכים, המנהלים קריירות אקדמיות מצליחות. עמרי הרצוג לימד במכללת ספיר, תמר הגר מלמדת במכללת תל-חי וסוזן גייר מלמדת באוני’ ג’יימס קוק באוסטרליה. מדוע הם מבקרים את האקדמיה, בה הם עובדים זה שנים רבות? כיצד, ממקומם הנוח באקדמיה, יכולים הם לבקר את המוסד שהעניק להם קביעות וקידם אותם לתפקידים בכירים? המחברים מודים כי אלה התחבטויות ולבטים שהעסיקו אותם בעת כתיבת הספר, שגם מבנהו, העבודה המשותפת והמתודה בה השתמשו חרגו מן הדגם האקדמי הסכמטי והנוקשה.

שלושת הכותבים מגיעים ממחלקות הסובלות מתת תקצוב ומיוקרה נמוכה – ולא במקרה. בתי ספר לעבודה סוציאלית והפקולטות למדעי החברה והרוח הם עיוות מנקודת מבט ניאו-ליברלית. למוצר שהם מייצרים ערך נמוך בשוק החופשי, ואילו המחשבה החופשית וחוש הביקורת המאפיינים אותם חורגים מהרוח הקפיטליסטית התועלתנית ונוגדים אותה. בתצורה האקדמית הנוכחית, תארים אקדמיים הם סחורה הנמכרת לסטודנטים. אלה נדרשים לפעול כצרכנים נבונים, הבוחרים מוסד ומסלול לימודים בהתאם לדרישותיהם לתואר יוקרתי או ליחס אישי ומקל. אופי היחסים הצרכניים מוליד מצבים מוזרים, ולעתים מקנה לסטודנטים כוח צרכני על חשבון המרצים.

הספר מנתח כמה תופעות מרכזיות החוזרות ונישנות, המרכיבות את אבני הבסיס של המערכת הניאו ליברלית האקדמית: peer review (ביקורת עמיתים), חומת תשלום (paywall), שפה אקדמית גלובלית, ומערכת ציונים נוקשה הפועלת לפי אינדקס פרסומי. המחברים מבקשים לעמוד על המשמעויות הפוליטיות של תופעות אלה: חומת התשלום מונעת את הזרימה החופשית של ידע אקדמי; ביקורת עמיתים מאלצת חוקרים לעבוד שעות נוספות ללא תשלום; השפה האקדמית הגלובלית, שהיא כמובן אנגלית, מנתקת חוקרים מסביבתם המיידית, משפתם ומתרבותם; ואינדקס הציונים, המצליב בין יוקרת המגזין המדעי בו התפרסם המאמר לבין מספר הפעמים שצוטט, מעודד חוקרים לחזור על המוכר ולא  להתנסות בשיטות מחקר חדשות וברעיונות פורצי דרך, אשר אפיינו בעבר את האקדמיה וחוקריה.

בספרו על משבר מדעי הרוח כתב חוקר הספרות יואב רינון, כי כאשר לא תהיה לנו יותר רוח, לא נזדקק למחלקות למדעי הרוח. לדבריו, משבר מדעי הרוח הוא משבר של הרוח האנושית. את הביקורת של רינון ניתן להרחיב גם למדעי החברה וללימודי עבודה סוציאלית: גם תחומי לימוד אלה מרחיבים את הדעת ומעשירים את הלומדים, אולם הם אינם מבטיחים לבוגריהם משרות חלומיות ושכר גבוה. בדומה למדעי הרוח, גם הם נדחקים לשולי האקדמיה בתהליך “ברירה טבעית” כלכלית.

רינון מדגיש שהאתגר הגדול ביותר הניצב כיום לפתחם של אנשי מדעי הרוח הוא להפנות את המבט לא רק למצוינים, אלא לחברה כולה: יש לטפח את המצוינות, אך בו בזמן לא להזניח את הטיפוח של החברה כמכלול באמצעות החינוך. למסקנה דומה מגיעים הרצוג, גייר והגר, המבקשים להיחלץ מעולם האקדמיה הניאו-ליברלי. בווידויים ארוכים ובאנקדוטות אישיות הם מודים כי הם חשים אי-נוחות גוברת, וכי אינם מצליחים ליישב את הסתירות הקיימות בין תפיסת האקדמיה כמקום ליצירת ידע חברתי וקולקטיבי המשפיע על החברה לבין התחרותיות והחסמים הרבים הניצבים בפניהם בפעילות זו.

כמודל השראה חלופי הם שבים ומאמצים את האוניברסיטה האירופאית הימי-ביניימית, ומביאים כדוגמא את אוניברסיטת גנואה בצפון איטליה. זו מוצגת כמרחב דמוקרטי, אוטונומי וחופשי מהגבלות על חופש הביטוי והמחשבה. באמצעות הדוגמא הימי-ביניימית מציעים החוקרים לכונן מרחב דמוקרטי, חופשי ועצמאי המתקיים בתוך החברה, המקיים שוויון בין סטודנטים ומרצים, ושאינו כפוף להיגיון כלכלי המעוות את הידע המדעי.

אך לחזרה של הגר, גייר והרצוג לגילדה של האוניברסיטה הימי-ביניימית יש חסרון בולט: הם מוותרים למעשה על תפקידם של המרצים והסטודנטים במאבק הפוליטי על אופי המשטר הכלכלי-חברתי, ומבקשים רק לדחוק משטר זה אל מחוץ לכותלי הקמפוס. בכל זאת, ספרם הוא חתרני באפשרות שהוא מציע להתנגדות, ובהצבעה על הסתירות והחוליים של האקדמיה הניאו-ליברלית.