רה”מ קורא להם “פצצה מתקתקת” והאוצר רוצה לשלול מהם דמי אבטלה

הנתונים המעידים על יעילות החיסונים של פייזר ובטיחותם, הפכו את פרויקט ההתחסנות לפתרון היחיד כמעט שמציעה המדינה למגפת הקורונה. שיעורי ההתחסנות הפכו מדד עיקרי להצלחה או לכישלון.

אך בישראל כמו בישראל, העניינים הסלימו מהר. מהתרגשות רבתי וקמפיין חיובי שהובילו להתחסנות בזק בשיעורים גבוהים בציבור הישראלי, הפך פרויקט החיסונים למעין מאבק נגד הלא-מחוסנים, המכונים רבות שלא בצדק “מתנגדי חיסונים” (יש להבדיל בין הקבוצות, ועל כך בקצרה בהמשך). בתוך בליל דברי השנאה וההסתה שפורסמו נגד אנשים שטרם התחסנו, בלטו דבריו של ראש הממשלה בנט אשר כינה אותם “פצצה מתקתקת” (וואינט, 2021) ואף הודה כי הוא רוצה לעורר ריבים בין הורים בבתי ספר כדי ללחוץ עליהם לחסן את ילדיהם (מעריב, 2021).

ומהסתה לעובדות: מנתוני ההתחסנות עולה תמונה לפיה החיסונים זוכים באמון מצד רוב גדול בציבור, ובשיתוף פעולה כמעט גורף. האתגרים, אם כך, הם מבוגרים שלא התחסנו ולכן מצויים בסכנה, וילדים שלא התחסנו ולכן עלולים בסבירות גבוהה יותר להפיץ את הנגיף, אף כי הם מצויים בסיכון נמוך בעצמם.

את האתגרים הללו אפשר לפתור באמצעות הסברה והנגשת החיסונים לאוכלוסיות בעלות שיעור התחסנות נמוך. למעשה, משרד הבריאות אכן יזם פרויקט של הצבת ניידות חיסונים ביישובים בהם שיעור המתחסנים נמוך (N12, 2021). ברור כשמש כי אין בפרויקט זה לבדו בכדי לפצות על עשרות שנים של אפליה והדרה ממערכת הבריאות הציבורית, אך זה צעד בכיוון הנכון.

אולם למרבה הצער, פרויקטים חיוביים לעידוד התחסנות כמו ניידות החיסונים חוסים בצילו האפל של פרויקט גדול יותר – הסתה ורדיפה של לא מחוסנים.  למרות הקולניות של כמה אלפי הזויים שטוענים שהחיסון הוא “חיסול” וכיוצא בזאת, מרבית הלא-מחוסנים שייכים לאוכלוסיות מוחלשות המונעות מחששות לגיטימיים שנובעים בין היתר מהיעדר נגישות לשירותי רפואה בסיסיים, למשל בכפרים הבלתי מוכרים בנגב. על פערים אלו צריך לגשר – ולא באמצעות איומים.

אך הממשלה לא רק מאיימת, אלא גם מכה. בשבועות האחרונים החלה הממשלה לקדם חוק שיגזול דמי אבטלה ל-90 יום מעובדים שפוטרו בגין סירובם להתחסן או להיבדק. ניתן כמובן להצדיק ולאכוף חובת בדיקות במקומות עבודה, אך שלילת דמי אבטלה לא קשורה בכך כלל. את טביעות האצבע של פקידי האוצר לא קשה לזהות על חוק זה, שתכליתו האמיתית היא יצירת תקדים שיאפשר בבוא העת לכרסם עוד ועוד בזכאות לדמי אבטלה של ציבורים נוספים.

אילנה קוריאל, כתבת “וואינט”, פרסמה בחשבון הטוויטר שלה את הדברים הבאים מפיו של ד”ר אורי גלנטה, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ פנימי, מנהל שירות האקמו לכשל נשימתי בסורוקה: “… מתוך כל 50 חולי האקמו שמחוברים, כ-90% אינם מחוסנים. הלא מחוסנים תפסו את כל המדינה, ובטח את מערכת הבריאות, כבני ערובה”. המסר שמביאה קוריאל מפיו של ד”ר גלנטה פשוט מאוד: אנשים לא מחוסנים מציפים את מערכת הבריאות ומונעים טיפול מיטבי מחולים אחרים. ד”ר גלנטה אף מאשים את הלא-מחוסנים בהחזקת מערכת הבריאות והחברה כולה כבני ערובה.

אך הסתה לחוד ומציאות לחוד. בישראל כיום ישנם כ-489 חולים קשה בקורונה בסך הכל, מתוכם 363 לא מחוסנים. אלה לא מספרים שמערכת בריאות במדינה עשירה כישראל אינה יכולה להתמודד עמם. ואם היא מתקשה להתמודד עמם, הרי שהסיבה לכך היא ההרעבה והפירוק השיטתיים של מערכת הבריאות הציבורית בידי ממשלות הימין, אשר צמצמו באופן עקבי את מספר המיטות לנפש וקימצו בתקנים לרופאים ולצוותים רפואיים. אם כמה מאות חולים קשה לוקחים את המדינה כבת ערובה, אין זאת אלא משום שהמדינה השמידה ביעילות מופתית את מערכת הבריאות של עצמה. במקרה של ישראל מדובר במערכת שהייתה, גם אחרי שנים של הרעבה, אחת ממערכות הבריאות הציבוריות הטובות בעולם. לכן, ולאור ההצלחה הפנומנלית של החיסונים, איני מקבל את תזת הקריסה תחת נטל הקורונה בחודשים הקרובים.

אך גם אם נקבל את דבריו של ד”ר גלנטה על קריסת מערכת הבריאות הישראלית כתוצאה ממאות בודדות של חולים בקורונה, חייבת להישאל השאלה מדוע דווקא 363 הלא מחוסנים הם הקש השובר את גב המערכת ולא חולים אחרים.

אם גלנטה מחפש להקל על הממשלה ולהאשים את הציבור – ציבור החולים המאושפז בבתי החולים – מדוע הוא נטפל דווקא לאנשים בלתי מחוסנים? האין קבוצות אחרות של חולים שניתן להאשים בכך שקיבלו החלטות גרועות, ולכן מאושפזים ו”מחזיקים את המדינה כבת ערובה”? הרשו לי להציע לד”ר גלנטה ציבור חדש להאשים – ציבור המעשנים.

אין השוואה קלה מזאת: כ-8,000 ישראלים מתים מדי שנה מתוצאות של עישון. 700 מהם – מעישון פסיבי, כלומר הם קורבנות עישון של אחרים. 87% מהגברים המתים מסרטן הריאות בישראל הם מעשנים, ו-70% מהנשים הן מעשנות (קופ”ח כללית, 2018). בעת כתיבת שורות אלה, קטלה מגיפת הקורונה בישראל 7,684 בני אדם – כשנה וחצי מאז שהתפרצה לראשונה בארץ. בתקופה זו מתו כ-12,000 ישראלים מהשלכות של עישון, בתוכם כ-1,050 קורבנות עישון פסיבי.

ובכן, גם מעשנים וגם לא מחסונים קיבלו החלטות גרועות שמשפיעות על בריאותם, על בריאות הסובבים אותם ועל מערכת הבריאות הציבורית. מההשוואה הגסה ביניהם עולה כי המעשנים אחראים ליותר תחלואה, תמותה ועומס על המערכת. לפי ההיגיון של ד”ר גלנטה ואחרים, אולי דווקא המעשנים מחזיקים את המדינה כבת ערובה? הרי הם מבזבזים משאבי ציבור ומונעים טיפול רפואי הגון מאחרים!

למחזיקים בעמדה זו ראוי להזכיר, כי תפקידה של מערכת הבריאות הציבורית הוא להבטיח שירותי בריאות מיטביים לציבור הישראלי כולו. אל לנו להפלות בין חולים לפי ההחלטות שקיבלו במהלך חייהם, בין אם מדובר בעישון סיגריות, באכילת מוצרי בשר עתירי כולסטרול או בסירוב להתחסן.

התייחסות לציבור חולים מסוים כנטל על מערכת הבריאות היא חתירה תחת עקרון השוויון בזכות לשירותי בריאות. אם חסרות מכונות הנשמה, אקמו, מיטות או תקנים, זו אחריות המדינה לדאוג להשלמת החסר.

בשורה התחתונה, צריך לעודד התחסנות כדי לצמצם את התחלואה ולמנוע הופעה של וריאנטים חדשים ומסוכנים. יש דרכים רבות לעשות כן, אך בשום שלב ומשום סיבה אין להסית נגד אנשים לא מחוסנים או לפגוע בזכותם לשירותי בריאות או רווחה.