סופה של מחאת בלפור: שנה לתחילת ההפגנות ההמוניות מול מעון ראש הממשלה בירושלים

מחאת בלפור, שניצתה היום לפני שנה בדיוק בהפגנה ביום הבסטיליה 14 ביולי, הגיעה לסיומה הצפוי. ההמונים שגדשו את הרחובות במשך שנה שלמה שבו לחייהם הפרטיים ולמאבקיהם היומיומיים. מעטים, חברי הגרעין הקשה של המפגינים, המשיכו לעקוב אחר פינוי ראש הממשלה לשעבר נתניהו מהמעון הרשמי, כדי לסחוט טיפה אחרונה מלימון המחאה ולוודא כי המלאכה נשלמה.

רבים מהפעילים המרכזיים של מחאת בלפור, אותם מאות בודדות שהניעו עשרות אלפים לצאת מהבתים שבוע אחר שבוע, נמצאים כיום במשבר אישי. בפוסטים בפייסבוק הם מנסים לסכם תקופה ולעשות לעצמם סדר במה שהתרחש. רבים כילו את כוחותיהם עבור מטרה קצרת טווח ועם הגשמתה נותרו עייפים ומבולבלים. השבר נמצא באי-ההמשכיות של הפעילות הפוליטית, ובקושי להגדיר את המטרה ההבאה של התנועה.

חוסר הארגון, הספורדיות והאנרגיות של המחאה היו סוד קסמה. עשרות אלפים הגיעו לרחובות הבירה שבוע אחר שבוע, ובאמצעות נוכחותם הפיסית הטילו את מלוא כובד משקלם “עד שהוא ילך”. אך אליה וקוץ בה – הסיבות להצלחתה הסוחפת של תנועת המחאה הן גם הסיבות להתפזרותה המהירה עם מימוש מטרתה המרכזית. מחאת בלפור הייתה קצרת רואי. הפעילים שהתמקדו כל כך במטרה המיידית הזניחו את החשיבה על המטרות ארוכות הטווח: “מה אנחנו רוצים להשיג אחרי שהוא ילך”? צדק חברתי? צדק מגדרי? שיווין בין יהודים וערבים? סיום הכיבוש? צדק סביבתי? גם אם רבים מהמוחים מזדהים עם מטרות אלה, לא נעשה שום ניסיון לארגן את ההמונים שיצאו לרחובות למען הגשמתן. אינני כותב דברים אלה ככתב אישום נגד תנועת המחאה, אלא משום שבדומה לרבים ממשתתפיה סיומה הפתאומי הותיר אצלי טעם מר.

נדמה כי חלק מהפעילים מחפשים מטרות להיאחז בהן. כאשר מונה נאור יחיא, דוברו של ראש הממשלה לשעבר נתניהו, לדוברו של הנשיא החדש יצחק הרצוג, הפך הדובר בעיני פעילים אלה לנציג השטן עלי אדמות. הם מנמקים זאת בזהותה של המחאה כשומרת טוהר המידות וניקיון הכפיים הציבוריים, אך נדמה שיחיא סומן כמטרה הבאה כדי בעיקר מתוך רצון לרכוב על גלי המחאה האחרונים. יש להדגיש: אין טוהר מידות וניקיון כפיים במשטר קפיטליסטי אכזרי הכובש עם אחר. הריקבון איננו עניין פרסונלי, אלא בעיה עמוקה הנוגעת ביסודות המשטר בישראל. מדוע להתמקד ביעדים הצרים ביותר?

לאחרים, ממשלת בנט בתמיכת לפיד, העבודה ומרצ מתפקדת כסם הרגעה וכדורי שינה. הנה לראשונה מזה 20 שנים מרצ בממשלה, ואילו החרדים באופוזיציה. יש אף החוגגים את כהונתו של ליברמן, ניאו-ליברל קיצוני ושונא עניים, במשרד האוצר. דבקות זו של הציבור המזוהה כמרכז-שמאל בקבוצת הדומים מונעת פיתוח של סולידריות מעמדית חוצה-מגזרים, ובכל מקבעת את המציאות הקיימת ומעקרת כל אפשרות לשינוי רדיקלי של השיטה. פיתוח תודעה מעמדית והבנה ביקורתית של מנגנוני הכוח בחברה היה עשוי לתרום למחאה יותר מכל דבר אחר.

על המחאה בישראל ללמוד מניסיונותיהן של תנועות מחאה בעולם, כמו המחאה נגד הגלובליזציה בראשית שנות ה-2000, תנועת “אוקיופיי” ב-2011 או תנועת “פודמוס” בספרד. תנועות מחאה המוניות אלה השכילו להציב במרכזן ביקורת עמוקה על הסדרים השלטוניים, על המבנים הפוליטיים ועל השיטה הכלכלית-חברתית. תנועות אלה לא הסתפקו במטרות פרסונליות, מתוך הבנה כי סילוקו של אדם כזה או אחר לא יביא לשינוי השיטה המנצלת הפוגעת בכולנו.

הסופר סטפן הסל קרא במניפסט שפרסם ב-2010 להתעוררות אידיאולוגית של החברה, ובייחוד של הצעירים, נגד מה שהוא הגדיר “אי הצדק החמור המוחל על רבים מדי מבני המין האנושי… נגד ההפרה הבוטה של החירויות הבסיסיות ביותר של האדם ומצבו של כדור הארץ”. לדבריו, בדורו היה הכיבוש הנאצי האויב המובהק של האנושיות, וההתקוממות נגדו הייתה רפלקסיבית. האויב כיום ברור פחות, ודווקא משום כך אסור לברוח משיח אידיאולוגי ועקרוני אל המטרות הצרות. ראוי לפעילי המחאה ללמוד מדבריו של הסל. תנועות מחאה חייבות להיות נועזות גם מבחינה רעיונית כדי לחולל שינוי עמוק –  ריקנות אידיאולוגית הופכת אותן לתופעות חולפות.

עוד לא מאוחר מדי. הקבוצות שהתלכדו במחאה יכולות עדיין לאמץ תפיסה חברתית ביקורתית ולנצל את הניסיון הפוליטי ואת הקשרים שיצרו להמשך פעילות. עליהן להתארגן, לפתח תפיסות מעמדיות ולדרוש שינוי יסודי של השיטה.