בבוקר ה-16 ביוני 1976 אלפי סטודנטים יצאו להפגין בדרא”פ נגד מחיקת השפות המקומיות

בדומה לחוק הלאום בישראל שנותן מעמד רשמי רק לשפה הערבית ומעמד מיוחד לשפה העברית, כך גם הצו מ-1974 שנתן מעמד רשמי לאנגלית ואפריקנס בלבד ומעמד מיוחד לשפות מקומיות.

אנגלית והולנדית היו השפות הרשמיות בכול המקצועות המדעים הכוללים את מדעי החברה והרוח, מטמתיקה ומדעים ואילו השפות הילידיות הורשו להיות בשימוש רק בשיעורי מוזיקה, לימודיים דתיים והתעמלות.

דזמונד טאו הבישופ של הבנטסון לוסתו ומאוחר יותר של יוהנסבורג גינה את הצו ואמר: “זו השפה של המדכא”. מנגד שר החינוך פונט ג’ונסון של הבנטסון בנטו אמר: “אדם שחור צריך להיות מאומן לעבודה בשדה או במפעל. הוא יעבוד עבור מעסיק דובר אנגלית או דובר אפריקנס והאדם שיתן לו הוראות יהיה דובר אנגלית או אפריקנס”.

את ההפגנות ארגנו איגודי סטודנטים ותנועות תודעה שחורות שצעדו תחת הסיסמאות: “להפיל את האפריקנס”, “יחי אזניה (מפלגת שחרור שחורה)”, “אם אנחנו מוכרחים להשתמש באפריקנס, ורסטר (פוליטקאי אפרטהיידיסט) חייב להשתמש בזולו (שפה מקומית)”. 1,500 שוטרים יחד עם צבא דרא”פ שוסו במפגינים, מסוקים וכלי יריה אוטומטיים הופעלו נגד המפגינים.

עם שוך הקרבות, ההפגנות חיזקו את תנועות ההתנגדות לאפרטהייד, ג’ו סלובו ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית הדרום אפריקאית קבע כי לממשלת האפרטהייד יש אפשרות אחת או להעמיק את הדיכוי או לסולק על ידי מהפכנים. על כך הרחיב בספרו No middle way.

החלטה 392 של האו”ם מ-1976 גינתה את משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי, גולים דרום אפריקאים קראו ללחץ כלכלי וסנקציות כלכליות על דרום אפריקה.