חרדים וחילונים מסרבים להיות אויבים: סולידריות בזמן מגפה

בסיבוב הרביעי של הבחירות מגמת ההסתה נגד הציבור החרדי רושמת שיא חדש. גם בסיבובים הקודמים ראינו את שנאת החרדים מרימה ראש, ומחקה בעצם את שנאת הערבים – אם כי שנאת החרדים מוצאת לה אחיזה בקרב פלחים שונים של החברה. ביום הבחירות לכנסת ה-22, בספטמבר 2019, הוציאה “ישראל ביתנו” של ליברמן הודעת טקסט המונית לציבור החילוני שמזהירה: החרדים נוהרים לקלפיות, צאו להצביע כדי למנוע מדינת הלכה.

הודעה זו הייתה כמובן חיקוי מותאם של ההודעה שהפיץ מטה הליכוד בסיבוב הבחירות הקודם, באפריל, נגד האזרחים הערבים. נתניהו הפחיד: “הערבים נוהרים לקלפיות”. חד”ש השיבה אז בקמפיין משלה, “נוהרים לקלפיות” – במקום להתריע מפני שיעור ההצבעה של האזרחים הערבים, חגגנו את יציאתם לקלפיות. בבחירות האחרונות, כידוע, השנאה שהפיץ ביבי פעלה נגדו והניבה לרשימה המשותפת 15 מושבים בכנסת. אולם יש שלמד מכך לקח אחר: ליברמן סבור שהטריק שכבר לא עובד נגד ערבים יוכל לשמש עכשיו נגד חרדים. את ההסתה, מסתבר, ניתן למחזר.

בחסות הקורונה ההסתה נגד הציבור החרדי רק גברה. הדעה המקובלת בתקשורת, בפוליטיקה וברחוב החילוני היא כי החרדים אשמים במגפה ואשמים בסגר. דימויים השאובים מהאנטישמיות הישנה, כמו היהודי המסורתי מפיץ המחלות, מזינים את הדמיון החילוני באיבה. כך ממשיכים החילונים להתבוסס בשנאה במקום לחפש פתרונות.

מפלגות המרכז-שמאל מאשימות את הציבור החרדי במגיפה, עיתון “הארץ” מתמלא חדשות לבקרים במאמרים נוטפי-שנאה נגד הציבור החרדי, ובמרצ (שמכנה את עצמה מפלגת השמאל היחידה בישראל) – קוראים להפסיק לחסן את החרדים, כעונש על החלטות שגויות של חלק מהנהגתם. יחס בלתי-הומאני זה, שמסרב להבין את ההבדלים בין הקהילות ולהכיר בהם, מבקש להגביה את החומות התרבותיות המפרידות בין חילונים וחרדים במקום לגלות סולידריות ולפעול למען האינטרסים המשותפים.

את מי בעצם קוראים לנו לשנוא אותם מסיתים שרואים בעצמם אנשי שמאל? הציבור החרדי הוא ציבור עני, שסובל מהמגפה יותר. נכון שרוב הגברים החרדים אינם עובדים, אך גם אילו היו רוצים לעבוד שוק העבודה בישראל כנראה לא היה מסוגל לספק עבודה לרובם. בחירתם כציבור עני היא לא לחיות כמובטלים מתוסכלים אלא להתחייב למסגרת חיים שונה, שמשמרת את הלכידות הקהילתית ומונעת מהם להידרדר לפשע ולמצוקה. יתר על כן, בניגוד לדימוי הרווח בתקשורת, המציגה את החרדים לעתים קרובות כגוש אחד וצייתן שהולך בעיוורון אחר מנהיגיו, במציאות החברה החרדית מגוונת מאד. יש בחברה החרדית גם מיעוט שמאלי ואנטי-ציוני גדול, וכמאה אלף חרדים אף מחרימים את הבחירות ומסרבים להיעזר כמעט בכלל בכספי ציבור.

אני מציעה לליברלים בעיני עצמם להסיר את המשקפיים האידיאולוגיים המעוותים ולהביט במציאות נכוחה: החרדים מתקיימים בתנאים שונים מאלה של החברה החילונית. אותם ליברלים בעיני עצמם ממהרים לתייג את החרדים כפרזיטים, בטלנים, אוכלי חינם ופרימיטיביים. אך החרדים ברובם בוחרים לחיות בתנאים צנועים ולהצטופף בדירות קטנות כדי להקדיש עצמם ללימוד, שהוא מרכיב חשוב בהיררכיה החברתית החרדית – בצד ההון, כמובן. ההסדר המשפטי של “תורתו אומנותו” מסייע לשימור מבנה חברתי זה, שכן כל תלמיד ישיבה נדרש להוכיח למדינה שאינו עובד כדי להימנע מגיוס לצבא. בכך נמנעת מהחרדים האפשרות לאמץ מצבי-ביניים, כמו לימוד חלקי ועבודה במקביל.

פערים חברתיים ומטריאליים אלה אינם מאפשרים החלה שווה של הסגר בחברה החרדית. בחברה המורכבת ממשפחות מרובות ילדים שגרות בדירות קטנות מאוד, נובע מכך שרבים מבני הבית יבלו את רוב שעות היום בחוץ, במסגרות ציבוריות כמו תלמוד תורה וישיבה. החלת הסגר המחמיר על משפחה בת שבעה ילדים המתגוררת בדירת שלושה חדרים – וכדאי לזכור גם שלילדים אין מסכים לצפות בהם, כי הטלויזיה והאינטרנט אסורים – פשוט אינה אפשרית. הסגר המוחלט, הדורש שכל בני המשפחה ישהו בבית, הוא בגדר גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה בתנאי המחיה הפיסיים של רוב האוכלוסייה החרדית. כל עוד המדינה אינה מייצרת התאמות מיוחדות, הנחיות הקורונה כולן הופכות עבור הציבור החרדי למלל לא רלוונטי ולא ישים.

חברה בה לכל אחד יש חדר בבית, ולכל אחד יש מסך לבהות בו, יכולה להיכנס לסגר ממושך ולשרוד אותו – גם אם במחיר כבד. חברה בה חיות שלוש נפשות בחדר, ואין טלויזיה או אינטרנט להתנחם בהם, לא תוכל אלא לראות בהנחיות הקורונה התעמרות אחת גדולה – מה שמביא לחוסר שיתוף פעולה בשטח וברמת ההנהגה. החילונים מקללים את ההנהגה החרדית, אך אינם מנסים לרגע להציע פתרונות למבוי הסתום בו היא נמצאת: היעדר הרלוונטיות של ההנחיות הקיימות, היעדר פתרונות אלטרנטיביים המותאמים למבנה החיים החרדי, והתגברות התחלואה שנגרמת כתוצאה מכך.