fbpx

כן לסבסוד מעונות יום לחרדים: הממשלה דוחקת נשים מרובות ילדים משוק העבודה

מדיניות השוללת חינוך חינם לגיל הרך היא מדיניות נגד נשים בכלל, ונגד נשים מרובות ילדים בפרט

רק בעקבות קריאת פס"ד של ביהמ"ש העליון בנושא מימון מעונות היום לחרדים הבנתי: הממשלה בעצם החליטה שבמשפחה בה האם עובדת והאב לומד בישיבה, הילדים לא יקבלו יותר סבסוד למעונות יום. אני מאמינה שמעונות יום צריכים להיות מסובסדים לכולם. חינוך הוא טובין ציבורי מהסוג שצריך להיות כולו, מגיל אפס ועד סיום האוניברסיטה, במימון ציבורי. חינוך חינם לגיל הרך הוא חשוב במיוחד מסיבה נוספת: הוא משחרר את ההורים לעבוד, ללמוד ולהתפתח – ובכך מבטיח להם שוויון הזדמנויות.

בפועל, בחברה השמרנית בה כולנו חיים, מי שמוותרות לרוב על עבודתן, השכלתן והתפתחותן האישית לטובת גידול ילדים הן נשים. משמעות הדבר היא שמדיניות השוללת מילדים חינוך חינם בגיל הרך היא למעשה מדיניות נגד נשים, שדוחפת נשים להישאר בבית ולטפל בילדים, בידיעה שגם אם יצאו לעבוד, עבודתן תממן בקושי את עלות המסגרות החינוכיות הנדרשות לילדיהן. אם הדבר נכון בחברה החילונית, בה למשפחה יש בדרך כלל ילד אחד או שניים, הוא נכון עוד יותר ביחס לאוכלוסיות בהן למשפחה ממוצעת יש יותר ילדים – ואז אין סיכוי שעבודת האישה תממן את המסגרות החינוכיות עבור כולם. כלומר, מדיניות השוללת חינוך חינם לגיל הרך היא מדיניות נגד נשים בכלל, ונגד נשים מרובות ילדים בפרט.

בישראל, מימון מעונות היום ניתן רק למשפחות בהן שני בני הזוג עובדים. ההיגיון (המיושן) הוא שמשפחה בה אחד מבני הזוג אינו עובד היא משפחה עם אם עקרת בית, שעיקר עיסוקה הוא דאגה לבית ולילדים. במשפחה כזו אין צורך דחוף כל כך במעונות יום. תמונת מציאות זו, הרואה לנגד עיניה מודל יחיד ומיושן של משפחות, בהן ברור שאם האם אינה עובדת כרגע היא כנראה רק מטפלת בילדים, רחוקה מאוד ממציאות החיים של משפחות רבות. החריג היחיד בו הכיר החוק עד עתה, היה ההכרה בלימודים בישיבה כשווי ערך לעבודה לצורך מימון מעונות היום.

החרגה זו עוררה כמובן את חמתם של חילונים רבים. גם הם היו רוצים לקבל מימון למעונות יום בזמן שאחד ההורים לומד ולא עובד, ולא ברור מדוע ניתן הסדר זה רק לחרדים.

אולם האם מדובר באמת בהסדר מפלה? לא בהכרח. הלימודים בישיבה, להבדיל מלימודים אחרים, הם לימודים ללא סוף. הם לא נועדו להשלמת תואר ולאחר מכן לחזרה לשוק העבודה, אלא הם העיסוק הקבוע של גברים רבים בחברה החרדית. ההכרה בלימודי הישיבה כשווי ערך לעבודה היא הכרה במבנה המשפחתי הנפוץ בחברה החרדית, בו הגברים לומדים, ובזכות מימון מעונות היום – הנשים עובדות.

על כך אבקש להעיר שתי הערות נוספות, הנוגעות בחלוקת העבודה המגדרית בחברה החרדית ובכבילת הגברים החרדים לישיבות. החברה החרדית היא כמובן חברה פטריארכלית מאוד, שאף אינה מתיימרת לקיים שוויון בין המינים. יחד עם זאת, מבט מקרוב מלמד שהחלוקה בין גברים ונשים שונה במהותה ומיוחדת.

לדוגמא, בביקוריי אצל בני גילי מהעדה החרדית ראיתי לראשונה גבר שתוך כדי שיחה איתי מחליף חיתול לילדה אחת, מגיש אוכל לשני ילדים גדולים יותר, מנקה את הפנים והבגדים לילד נוסף שהגיע בכלל מהשכנים, וכל זאת בלי מילה אחת על היותו גבר מתקדם שתורם את חלקו במטלות הבית. הוא לא הרגיש שהוא "עוזר לאשתו", כפי שגברים רבים מדי בחברה החילונית נוהגים לומר, אלא היה לו ברור שהטיפול בילדים הוא תפקידו. לעומת זאת, כאשר ניסיתי לקבוע עמו פגישה, שמעתי תשובה מפתיעה מפי גבר: עליו להתייעץ עם אשתו לפני שיסכים, כי היא עובדת בבנק עד מאוחר.

אין זה מקרה מיוחד: בחברה בה הגברים לומדים והנשים עובדות, הנשים הן אלה שמכירות את העולם ויודעות כיצד להתנהל בו. הן אלה שמרוויחות את הכסף בבית, והן אלה שמבינות כיצד להתנהל מול המדינה והרשויות. הגברים הם אמנם המובילים והמנהיגים בתוך הציבוריות החרדית, אבל הנשים הן אלה שיודעות כיצד להתנהל מול העולם, ותפקידן הוא במובנים מסוימים גדול ומרכזי יותר מזה של נשים רבות בתוך המערכת המשפחתית החילונית-המתקדמת.

חוק הגיוס מחייב כל יהודי בן 18 בישראל בגיוס לצה"ל, אך הציבור החרדי דחה זאת עוד בעת הקמת המדינה. ההסדר שנוצר על מנת לזכות בפטור הוא הסדר הכובל צעירים חרדים לישיבות שרשאיות להעניק דחיית שירות (להלן: דח"ש), ואוסר עליהם לעבוד בתקופת לימודיהם. על אף שמשך הכבילה בחוק קוצר ל-6 שנים, בפועל, בשל אי סדרים בהליך ופערים זמניים הנוצרים ממעבר בין ישיבות או תקופה ללא לימודים, עבור חרדים רבים נמשכת התקופה עד סוף שנות ה-20 שלהם. מסלולי השילוב של חרדים בצבא מכוונים גם הם עד גיל 29, על מנת להשאיר את החרדים שלא קיבלו אישורי דח"ש מספיקים במעגל חייבי הגיוס לאורך כל שנות ה-20 שלהם.

כתוצאה מכך, חרדים מנועים מלהיכנס לשוק התעסוקה וכבולים ללימודים בעשור הראשון של בגרותם, שאחריו הופכת ההשתלבות בשוק העבודה קשה בהרבה. כמו כן, בתקופה זו הופכים רבים מהם הורים. כלומר, המציאות בה הגברים החרדים לומדים בישיבות ולא עובדים היא קושי מבני, ולא תוצר של איזו עצלות אינדיבידואלית שתמריצים כלכלים פשוטים יוכלו לשנותה. הכרתי רבים שהיו מעדיפים לעזוב את הישיבה ולעבוד.

במשפחה בה הגבר כבול לישיבה, והילדים מרובים, ברור שמישהי צריכה לטפל בהם. לכן, החלטת הממשלה להפסיק להכיר בלימודים בישיבה כעיסוק שווה ערך לעבודה לצורך מימון מעונות יום גוזרת על הנשים החרדיות להפסיק לעבוד ולחזור הביתה.

רבים מפנים אצבע מאשימה למפלגות החרדיות ולהנהגה החרדית המושחתת, שמרוויחה מכבילת הבחורים לישיבות ומעוניים המתמשך. השאלה הנשאלת היא – האם ראוי לתמוך בהענשתם של נשים וילדים בגין פשעי הפוליטיקאים המושחתים של קהילתם? אי אפשר לתמוך בהגברת התעסוקה בקרב חרדים ובמקביל לדחוק את החרדיות העובדות הביתה. הגיע הזמן שהשמאל יתעורר משנאת החרדים המחנאית שלו ויחליף אותה בסולידריות אמיתית עם הציבור החרדי: נגד הנהגתו המושחתת, וגם נגד גזרות הממשלה.

הפגנה של מטפלות במעונות יום והורים בכיכר רבין בתל-אביב, אוקטובר 2021 (צילום: נעמת)

אנו עושים מאמצים להביא ידיעות בדוקות ומדויקות, ולא להפר זכויות יוצרים. אם נתקלת בטעות או בהפרת זכויות יוצרים, אנא פנה/י אלינו בהקדם במייל info@zoha.org.il

דילוג לתוכן