הצעת התקציב וחוק ההסדרים שאישרה הממשלה בתחילת השבוע כאילו נפלו עלינו מלפני 15 שנים – בזמן שהאורתודוקסיה הניאו-ליברלית שלטה ללא מיצרים בממסד הפוליטי. בעקבות משבר הקורונה והמשבר הכלכלי של 2008, גם הכלכלנים מהזרם הבורגני המרכזי מבינים שהדרך לצאת ממשבר אינה בקיצוצים ובמשטר צנע, אלא בהשקעה ציבורית ובהרחבה תקציבית. אבל איש לא עדכן את האוצר, או את נציגי ״השמאל״ בממשלה, שפיזרו מילים על אודות הרחבה תקציבית
הקהילה הערבית בלוד תקועה לימין כמו עצם בגרון. עוד לפני השבוע האחרון, במהלכו התרפקו עיתונאים ימניים על המשגה ההיסטורי של הציונות שב-1948 לא סיימה את "מבצע דני" (המבצע של כיבוש לוד ורמלה וגירוש תושביהן הפלסטינים), היה ברור לכל מי שהסתכל על המפה כי לוד ורמלה – כלומר עשרות אלפי ערבים באמצע הארץ – הן עובדה שלא מתיישבת עם תפיסת ייהוד המרחב. מנקודת מבט ציונית, מתקבל
מאז שהוקמה הרשימה המשותפת תמכתי בקיומה. חשבתי ב-2015 ועד לאחרונה שלמרות ההבדלים העמוקים בין התנועה שלי, חד״ש, לבין השותפות האחרות בקואליציה הזו, יש משהו גדול יותר ששם אותנו, את הכוחות שמייצגים את הציבור הערבי ואת השמאל האמיתי בארץ, בסירה אחת. ההסכמה שלנו הייתה חשובה יותר מהפערים בינינו. האינטרסים העמוקים והמטרות הפוליטיות של הציבור הערבי, כפי שהתבטאו בדרך של ההנהגה הפוליטית שלו בעשורים האחרונים, הם אינטרסים
