פרופסור ג’ודי דין היא פעילת שמאל ומרצה לתיאוריה פוליטית. ספריה ומאמריה הרבים עוסקים באופן שבו המשטר הקפיטליסטי, בשלבו הניאו-ליברלי, מעקר אפשרות לפעילות פוליטית. לדבריה, בעשורים האחרונים פעלו כוחות רבי-עוצמה על מנת לרוקן את השיח הציבורי מתכנים ממשיים, ולהופכו ל”מחזור של תקשורת” אשר בולע “תרומות שיח” תוך התמקדות בערכן המחזורי והלא השימושי. ברשימה זו אנסה לסקור כמה מרעיונותיה כפי שבאו לידי ביטוי במאמר שפרסמה ב-2005 תחת
קראתי בעניין רב את מאמרו של תום מהגר באתר “הארץ”, ואני מסכים לטענותיו העיקריות, ובהן הקביעה העובדתית בעניין מוצאם של מקבלי הפרס וחברי האקדמיה, ההנחה שהעובדות האלה יוצרות ניכור של אוכלוסיות תת־מיוצגות מן האקדמיה, ושמקור התת־ייצוג הוא בנִחשוּל ובהסללה של הילדים והנוער של האוכלוסיות הללו. נקודת המוצא שלי היא טענתו של מהגר, שלפיה “הנתונים מלמדים כי רוב בתי הספר המקצועיים, אשר אינם מאפשרים לבוגריהם להשיג
ביום רביעי שעבר (10.3), קצת אחרי שמונה בערב, צלצל הטלפון. הייתי כנראה שקוע בהרהורים אבל נגשתי והרמתי את השפופרת לשטף דיבור שממנו קלטתי כמה מילים: “עמית סגל, ערוץ 12, פרס ישראל”. חשבתי שמדובר באיזה סקר דעת קהל ואמרתי שאינני צופה בטלוויזיה ואינני מעוניין להשתתף. בצד השני התעקשו, והסבירו לאט יותר וביקשו את תגובתי. אט-אט התחלתי להבין. אבל כל העניין נראה לי תמוה וחשוד כמתיחה, ואמרתי
