בשנת 1987, עשרים שנה אחרי שנכבשו הגדה והרצועה, פרצה ההתקוממות הפלסטינית, האינתיפאדה הראשונה. ישראל הועמדה בפני הנגזרת של שלטונה הצבאי – התמודדות עם שעם ההתקוממות. מאז ובמשך יותר מעשר שנים נטתה דעת הקהל הישראלית לכיוון פתרון של שלום. לחיצת היד של ראש הממשלה יצחק רבין ומנהיג אש”ף יאסר ערפאת (13.9.1993) עוררה תקוות רבות. אבל כישלון ועידת קמפ דיויד יולי 2000), האינתיפאדה השנייה (ספטמבר 2000) ופיגועי
אתחיל מן השורה התחתונה: בבחירות שיתקיימו ב-1 לנובמבר אני מתכוון להצביע בעד רשימת חד”ש-תע”ל, ואני חושב שכך צריכים לעשות כל מי שעתידה של הארץ הזאת חשוב לו. מה שכתבתי כאן מחייב אותי לכמה מילות הסבר. בבחירות הקודמות (זה היה רק לפני שנה וחצי, אם כי זה נראה כמו נצח…) נראתה סכנה ממשית שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה. ראשי מרצ פתחו במה שנקרא “קמפיין הגעוואלד”,
ההחלטה הצפויה בימים הקרובים בבית המשפט העליון בירושלים, האם לאפשר את פינוי המשפחות הפלסטינית מבתיהן בשכונת שייח ג’ראח והכנסת מתנחלים ישראלים במקומן, תשפיע לא רק על המצב הנפיץ בשייח’ ג’ראח ובירושלים כולה אלא גם על מצבה של ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג. בפני פאטו בנסודה, התובעת הראשית של בית הדין, מונחת פניה של 28 משפחות פלסטיניות משייח’ ג’ראח, כ-500 נפשות, המבקשות לכלול את צווי הפינוי
