היום לפני שלושים ושלוש שנים: קמה התנועה הבין לאומית נשים בשחור בירושלים

בפוסט היום נרצה לציין ולחגוג את אחד מארגוני הנשים הוותיקים הנלחמים נגד הכיבוש מאז האינתיפאדה הראשונה.היום לפני 33 שנים הוקמה בירושלים תנועת נשים בשחור הבינלאומית במחאה על פעילות ישראל בשטחים הכבושים שכנגדה התקוממו באותה שנה אלפי פלסטינים במה שנודע בשם “האינתיפאדה הראשונה” בשיא המחאות המשמרות הגיעו לכ-30 נקודות בארץ. כעת בתקופת הקורונה המשמרות נעשו קשות יותר ולעיתים פסקו.

נשות נשים בשחור מפגינות באופן קבוע מידי יום שישי “בכיכר צרפת”, כיום “הפגנות בלפור” מתקיימות באותה כיכר בדיוק. תנועת נשים בשחור בשיאה הגיעה ל-10,000 חברות ויש לה מטרה אחת “סיום השליטה הצבאית בשטחים”.

“דפנה קמינר: הכל התחיל בתקופת האינתיפאדה הראשונה. רצינו להביע תמיכה במאבק הפלסטיני, אז החלטנו לעמוד עם שלטים ולקרוא לסיום הכיבוש. זה היה הדבר הפשוט ביותר הוויזואלי ביותר שיכולנו לעשות.”

“עדנה גלוקמן: כבר בהתחלה פעילי ימין היו תוקפים אותנו במהלך משמרות המחאה. תפרנו באנר שחור גדול ועליו כתבנו באותיות לבנות סיסמאות כנגד הכיבוש, בעד צדק, שלום ונשים. כשהתחלנו לכתוב את המילה “נשים” על הבאנר – זה היה הרגע שבו הפכנו לתנועת נשים.”

“תמר הופמן: אפשר לומר שאנחנו קומץ קטן של נשים בעלות דעות רבות ושונות. זו ללא ספק קבוצה פמיניסטית. אם היה גבר אחד בוועד סביר להניח שהוא היה זה שמקבל את ההחלטות.”

“תמר להן: לא הצטרפתי בגלל הפמיניזם, אלא בגלל ההתמדה והמסר הברור של הקבוצה. יחד עם זאת, אני חושבת שזה מאוד הגיוני שזו תנועה של נשים, כי נשים רגילות לבצע את עבודה קשה לאורך זמן מבלי לשאוף דווקא לתוצאות מיידיות.”

“דפנה קמינר: בזמנים של חוסר שקט אנחנו יודעות לצפות לעליה באלימות המילולית ולעיתים גם הפיזית המופנת כלפינו. אנשים מקללים אותנו כאילו אנחנו האחראיות למצב ולא מקבלי ההחלטות הישראלים. כאשר המצב בשטח רגוע יותר אנשים בעיקר עוברים על פנינו ולא אומרים דבר, כאילו שאנחנו שקופות, לא קיימות.”

(מתוך כתבה על 26 שנים לתנועת נשים בשחור שיחה מקומית)

“במשך שש שנות קיומה דבקה תנועת ״נשים בשחור״ בשישה כללי מינימום, שכל אחד מהם וכולם יחד ארגנו מחדש את המשמרות מדי שבוע: זמן הפגנה, מקום הפגנה, מחאה אילמת, בגדים שחורים, הרכב חד־מיני והשלט ״די לכיבוש״. השכפול השבועי של ששת מאפייני היסוד, לאורך זמן, יצר גבולות בין המשמרת לבין סביבתה, וכך נוצר אתר סמלי מתוחם. במילים אחרות, ארגון הסמלים והמשתתפות במסגרת ידועה של זמן ומקום בונה אתר סמלי, אשר באמצעות הברירה, הריכוז והמיקום המחודש של נושאים וסמלים הפזורים בחיי היומיום של החברה הישראלית שידר גרסה ייחודית של הסדר החברתי” (תמר הלמן ותמר רפפורט 1997).

בעולם נשים בשחור פעלו כנגד אלימות במדינתן, בהודו נגד פנדמנטליזם, באיטליה נגד פשע מאורגן, באוסטרליה נגד אלימות במשפחה וביגוסלביה התנועה פעלה נגד אלימות לאומנית.

תנועת נשים-בשחור זכתה בפרס אאכן לשלום (1991), בפרס השלום של העיר סאן-ג’ובאהי ד’אסו באיטליה (1994) ובפרס Peacemaker מטעם אגודת השלום היהודית (2001). בשנת 2001 הוענק לתנועת-נשים בשחור העולמית פרס המילניום לשלום על ידי קרן הפיתוח לנשים של ארגון האומות המאוחדות (UNIFEM)