קולות המחאה: נמאס מהזוועות, ההסתה, האלימות ומההכחשה

כשהתחלנו לבנות את האסטרטגיה של "משנים כיוון" תכננו להיות תנועת אקלים. תכננו לעסוק במשבר שמאיים על התשתית של כולנו לחיים, אנושיים ולא אנושיים. מהר מאוד נאלצנו במקום לגייס את הטקטיקות של אי-ציות אזרחי כדי להתנגד למהלכי ההפיכה, להכשיר אלפי אנשים לפעול בנחישות ובאי-אלימות מול מדינה שמפרה את החוזה הכי בסיסי בינה לבין האזרח ומפקירה אותו בידיים של ארגון טרור רצחני אחרי שנחטף מביתו, ולהתנגד לביצוע זוועות שכללו הרג של עשרות אלפי ילדים. במסגרת המחאה הבנו שכאשר נאבקים על ערך החיים עצמם, לפעמים נאלצים לשלם גם מחירים, לרבות מאות מעצרים של פעילי התנועה. אני נעצרתי עשרות פעמים.

לאחרונה כתבתי איך אנשי שב"ס תקפו באלימות עצורה שהתחננה לחובש כדי לקבל את הטיפול הפסיכיאטרי שלה שהופסק בבת אחת עם המעצר. שיתפתי איך הם צחקו על נפגעת נפש נוספת שנעצרה לאחר שניסתה להתאבד, דיברו עליה כ"מה", ולא כ"מי", הכל מעל ראשה וכאילו שהיא לא קיימת, תוך כדי שהם מתעלמים מבקשותיה להתפנות. העדתי איך הם ניסו תוך שקרים למנוע בגדים מעצורות שנעצרו בלבוש מינימלי, למרות ששופט פסק במפורש ששב"ס צריכים לדאוג לזה, ורק בגלל שיכולתי במקרה לתרגם להן מסמך לפני שהן חותמות – זה נמנע.

העדתי איך אחרי כמה ימים בהם מנעו ממני אוכל טבעוני, שינה נורמלית ובגדים חמים, תוך כדי שאני אזוקה בידיים וברגליים, סוהר נצמד אלי פעמיים. כשניסיתי להתלונן טענו כי "המצלמות לא עבדו", מבלי שביצעו כל חקירה נוספת. סיפרתי על המצב התברואתי הלקוי, כולל צרכים בכיור ועל הרצפה בחדר של מי שנגמלות מסמים. יכולתי להמשיך ולהמשיך על האופן בו הם מונעים מעצורים נוכחות בדיונים  על האיומים שלהם, על איך שהם זורקים הערות כמו "רק ביבי", ו"לא נמאס לך כבר להפגין? את אוהבת להיות פה?", על הצעקות מהתאים בלילות, ועוד ועוד…

אבל נמאס לי. נמאס לי לדבר על הזוועות שמציפות ומטביעות את החברה שלנו. נמאס לי מהניכור, ההסתה, מהאלימות, ומעל הכל נמאס לי מההכחשה. למישהו יש ספק שאם זה היחס בבתי הכלא לנשים יהודיות, זו באמת "קייטנה" – כדברי השר – לעומת מה שקורה למשל בשדה תימן? כחברה אנחנו בוחרים יותר ויותר בנקמה ובאלימות במקום בשיקום ובתיקון. לוחמי כוח 100 הם לא הבעיה, הם רק הסימפטום.

זה סימפטום של חברה הסבורה שהתעללות ואלימות יביאו נחת. אנחנו עוברים ברחוב וביננו מסתובבים מי שמסוגלים להתעלל מינית באדם, ואז גם להיתפס כגיבורים. מסתובבים ביננו מי ששמים עצמם שופטים, נותנים גזר דין שכרוך בפגיעה אלימה וחודרנית בגוף ובנפש. מסתובבים רבים שתומכים בזה, והכל מנוהל בידי מדינה שמאפשרת את זה. הגב שלוחמי כוח 100 קיבלו, מציבור רחב ומהמערכת כולה, הוא מה שמזין את המחלה שלנו, את הסביבה הלא בטוחה שלנו. הוא מה שגורם לנו להתעסק בכיבוי שריפות במקום בצמיחה, בריפוי ובחמלה. נמאס לי מזה. האם יש פה עוד כמה שנמאס להם מזה?

בדיוק כמו במדיניות כליאה, גם אנחנו כחברה צריכים לבחור: האם אנחנו מעוניינים בנקמה, או שאנחנו מעוניינים בביטחון? בדיוק כמו שבמדיניות כליאה שימת דגש בשיקום, בחינוך ובטיפול מובילים לפחות עבריינות חוזרת ולתפוקות כלכליות וביטחון לחברה כולה, כך גם כשהחברה כולה מתעסקת בשיקום, בחינוך ובטיפול יש יותר ביטחון אמיתי ואפשר לעסוק בדברים החשובים באמת. הצעד הראשון בדרך הזו הוא בחירה בממשלה שאלה הערכים שינחו אותה, ולכן עד הבחירות אנחנו עוסקים בעידוד הצבעה ואתם מוזמנים להצטרף אלינו ממש כאן, בדוכן. אנחנו עוסקות גם בהכשרות של מי שישמרו על טוהר הבחירות ביום עצמו, וגם לזה מוזמנים להצטרף אלינו במסגרת הפרויקט "זה הזמן" של אחים לנשק. אם ינסו למנוע מאתנו את הבחירות, או את כיבוד התוצאות, יפגשו אותנו במרי אזרחי על מלא, כי אין אלימות שלטונית שתרתיע אותנו במלחמה על ערך החיים.

מתוך דבריה בעצרת נגד ממשלת הימין במרכז חורב בחיפה, 27.9

עוד בנושא: https://zoha.org.il/148236